וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־שִׁמְעִ֗י אַתָּ֤ה יָדַ֙עְתָּ֙ אֵ֣ת כׇּל־הָרָעָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יָדַע֙ לְבָ֣בְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ לְדָוִ֣ד אָבִ֑י וְהֵשִׁ֧יב יְהֹוָ֛ה אֶת־רָעָתְךָ֖ בְּרֹאשֶֽׁךָ׃

וַאֲמַר מַלְכָּא לְשִׁמְעִי אַתְּ יְדַעְתְּ יַת כָּל בִּישְׁתָּא דִי יְדַע לְבָּךְ דַעֲבַדְתָּ לְדָוִד אַבָּא וְיָתֵיב יְיָ יַת בִּישְׁתָּךְ בְּרֵישָׁךְ:

אתה ידעת. כאומר אגיד מה גרם לך הסכלות הזה, והוא הדבר אשר אתה ידעת, ולפי שלא רצה להוציא בשפתיו הקללות שקלל, אמר אשר ידע לבבך אשר עשית לאבי, ובעבור עונש העון הזה, בא לידך זה הסכלות:

והשיב ה׳. עם שדוד אבי לא השיב גמול רעתך בראשך, הנה ה׳ השיב, כי הסכלת עשו למען תומת:

אתה ידעת את כל הרעה אשר ידע לבבך, ר"ל כי במה שקלל את דוד היה יכול לאמר שהיה שוגג כי חשב שדוד נרדף מפני עונותיו ואלהים עזבו, אולם מה שאנה ה' לידך שתעבור על השבועה ותמות ע"י בנו, זה העד כי ידע לבבך מן הרעה ר"ל שלא היה מעשה שוגג בלא ידיעה רק לבבך ידע אז שאתה עושה רעה והיית מזיד, ולכן והשיב ה' את רעתך בראשך:

ויאמר המלך לשמעי אתה ידע' את כל הרעה וגו'. הנה אמר המלך זה כי אולי יאשימוהו הרואי' שימיתהו בזולת סבה ראויה שימו' עליה ולזה באר לו כי מצד אחר היה ראוי שיומת והוא מה שחרף וקלל דוד כי לולא זה לא ענשהו למות על צאתו מירושל' אמנם בזאת התחבולה מצא מקום לשפטו במורד לגבות את חובו מהקללות ההם שקלל אל המלך דוד: