וַאֲתָא אַחְאָב לְבֵיתֵיהּ נְסִיס וְדַוָי עַל פִּתְגָמָא דְמַלֵיל עִמֵיהּ נְבוֹת יִזְרְעֶאלָה וַאֲמַר לָא אֶתֵּן לָךְ יַת אַחְסָנַת אֲבָהָתָי וּשְׁכִיב עַל עַרְסֵיהּ וְאַסְחַר יַת אַפּוֹהִי וְלָא אֲכַל לַחֲמָא:
ויסב. החזיר פניו אל הקיר, כדרך המיצר ודואג:
השאלות: למה בא סר וזעף ולא אכל לחם, והוא לא דבר אליו דברים קשים רק לא רצה לעזוב נחלת אבותיו ומה כל הרעש הזה, ולמה כפל אשר דבר אליו ויאמר:
ויבא אחאב לא נתפעל על שלא רצה לתת לו הכרם, רק על הדברים שדבר, שבזה בזהו על עזבו נחלת אבותיו ואלהי ישראל, וגם כי נגעו הדברים בלבו כדרך הרשעים שמלאים חרטה, כי הוסר בדברים, וז"ש שבא סר וזעף שהיה רוחו סרה מאתו, לא על גוף המעשה שלא השיג הכרם רק על הדבר אשר דבר אליו (ר"ל אחר שכוונת הדבור היה לקלוע אליו למטרה במ"ש לא אתן לך את נחלת אבותי) , שידע שבאמירה זו דבר אליו דברי תוכחה, ולכן שכב על מטתו ולא אכל לחם מרוב צערו:
וישכב על מטתו. הנה מרוב הכעס לא רצה שיהיה לו עסק עם האנשי' אבל שכב על מטתו והסב פניו אל הקיר שלא ירא' האנשי' בבאם לפניו ומרוב הכעס גם כן לא רצה לאכול:
