וַיְדַבֵּ֣ר אֵלֶ֗יהָ כִּֽי־אֲ֠דַבֵּ֠ר אֶל־נָב֨וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֜י וָאֹ֣מַר ל֗וֹ תְּנָה־לִּ֤י אֶֽת־כַּרְמְךָ֙ בְּכֶ֔סֶף א֚וֹ אִם־חָפֵ֣ץ אַתָּ֔ה אֶתְּנָֽה־לְךָ֥ כֶ֖רֶם תַּחְתָּ֑יו וַיֹּ֕אמֶר לֹא־אֶתֵּ֥ן לְךָ֖ אֶת־כַּרְמִֽי׃

וּמַלֵיל עִמָהּ אֲרֵי מַלְלֵית עִם נָבוֹת יִזְרְעֶאלָה וַאֲמַרִית לֵיהּ הַב לִי יַת כַּרְמָךְ בְּכַסְפָּא אוֹ אִם רָעֵי אַתְּ אֶתֵּן לָךְ כַּרְמָא חִלוּפוֹהִי וַאֲמַר לָא אֶתֵּן לָךְ יַת כַּרְמִי:

אדבר. כמו דברתי, עתיד במקום עבר:

השאלות: למה כפל כי אדבר אל נבות, ואומר לו, וכן למה לא ספר מ"ש לא אתן לך את נחלת אבותי שבזה יצדק נבות בעיניה:

וידבר הנה הגם שבודאי ספר לאיזבל כל הדברים שנפלו ביניהם, בכ"ז לא רצה לגלות לה שרוחו סרה על הדיבור הפרטי הזה שהיה לו תוכחת מוסר ממ"ש לא אתן את נחלת אבותי, כי לא רצה להראות בפני איזבל שעוד יש רשף בלבו להתפעל מדברים כאלה וכי עודנו זוכר באלהי אבותיו, ולכן א"ל שעיקר כעסו על שאמר לא אתן לך את כרמי, על שלא השיג הכרם, וז"ש כי אדבר אל נבות ואומר לו, במ"ש כי אדבר ספר לה פרטי הדברים כמו שהיו, וסיים דבריו ואני כועס יען כי ואומר לו תנה לי את כרמך ויאמר לא אתן לך את כרמי, ר"ל על יתר הדברים לא אשית לב רק על שלא השגתי הכרם: