וַיְהִ֞י בַּיּ֤וֹם הַשְּׁלִישִׁי֙ לְלִדְתִּ֔י וַתֵּ֖לֶד גַּם־הָאִשָּׁ֣ה הַזֹּ֑את וַאֲנַ֣חְנוּ יַחְדָּ֗ו אֵֽין־זָ֤ר אִתָּ֙נוּ֙ בַּבַּ֔יִת זוּלָתִ֥י שְׁתַּֽיִם־אֲנַ֖חְנוּ בַּבָּֽיִת׃

וַהֲוָה בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה לְמֵילְדִי וִילִידַת אַף אִתְּתָא הָדָא וַאֲנַחְנָא כַּחֲדָא זַכָּאִין לֵית נוּכְרָא עִמָנָא בְּבֵיתָא אֱלָהֵין תַּרְתֵּין אֲנַחְנָא בְּבֵיתָא:

אין זר אתנו וגו׳. להיות עד בדבר:

(יח עד סוף הסימן) השאלות: למה כפלה אין זר אתנו בבית, זולתי שתים אנחנו בבית, למה תחלה אמרה מאצלי ואחר כך בחיקי ולא אמר השכיבה אצלי, למה ואקום בבקר ואתבונן בבקר למה אמרה שהכירה שהמת אינו בנה ולא אמרה שהכירה שהחי הוא בנה, למה תפסה האחת בלשונה בני החי ובנך המת, והשנית אמרה בהפך בנך המת ובני החי, למה החזיר המלך את דבריהן שנית, מה היה מהחכמה הגדולה במשפט הזה, שכבר הוא דבר פשוט שרחמי האם על הבן, ומה היה עושה אם היתה השנית אשה חכמה והיתה מבינה הערמה והיתה מבקשת ג"כ שיחיה אותו:

ואנחנו יחדו ר"ל בל תחשוב שאנו יושבות בבית א' כל א' בחדר בפ"ע כי אנחנו יחדו ואין זר אתנו בחדר שאנו שם, מוסיף זולתי שתים אנחנו בכל הבית לא דר בו איש זולתנו אף ביתר החדרים: