וַתָּ֩קׇם֩ בְּת֨וֹךְ הַלַּ֜יְלָה וַתִּקַּ֧ח אֶת־בְּנִ֣י מֵאֶצְלִ֗י וַאֲמָֽתְךָ֙ יְשֵׁנָ֔ה וַתַּשְׁכִּיבֵ֖הוּ בְּחֵיקָ֑הּ וְאֶת־בְּנָ֥הּ הַמֵּ֖ת הִשְׁכִּ֥יבָה בְחֵיקִֽי׃

וְקָמַת בְּגוֹ לֵילָא וּנְסִיבַת יַת בְּרִי מִלְוָתִי וְאַמְתָךְ דָמְכָא וְאַשְׁכֵּיבְתֵּיהּ לְוָתָה וְיַת בְּרָהּ מֵיתָא אַשְׁכֵּיבַת לְוָתִי:

ואמתך ישנה. ולא הרגשתי בדבר:

ותקח את בני מאצלי גם זה לה לראיה כי אין בנה המת כי אחר שמיתת הילד היה ע"י ששכבה עליו אמו, (כי כן הכירה בו שזה סבת מיתתו), ובנה לא היה מונח בחיקה רק אצלה, ורק היא השכיבתו בחיקה כדי שתטעה שהמיתה אותו: