וְעַתָּ֡ה צַוֵּה֩ וְיִכְרְתוּ־לִ֨י אֲרָזִ֜ים מִן־הַלְּבָנ֗וֹן וַעֲבָדַי֙ יִהְי֣וּ עִם־עֲבָדֶ֔יךָ וּשְׂכַ֤ר עֲבָדֶ֙יךָ֙ אֶתֵּ֣ן לְךָ֔ כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֣ר תֹּאמֵ֑ר כִּ֣י ׀ אַתָּ֣ה יָדַ֗עְתָּ כִּ֣י אֵ֥ין בָּ֛נוּ אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ לִכְרׇת־עֵצִ֖ים כַּצִּדֹנִֽים׃

כַּצִּדֹנִים. שְׁכֵנִים לַיַּעַר לְצַד אֶחָד הָיוּ, וּבְמֶמְשַׁלְתּוֹ שֶׁל חִירָם.

וּכְעַן פַּקֵיד וִיקַצְצוּן לִי אַרְזִין מִן לִבְנָן וְעַבְדַי יְהוֹן עִם עַבְדָיִךְ וַאֲגַר עַבְדָיִךְ אֶתֵּן לָךְ כְּכֹל דְתֵימַר אֲרֵי אַתְּ יְדַעְתָּ אֲרֵי לֵית בָּנָא גַבְרָא דִידַע לְמִקַץ אָעִין כְּצִידוֹנָאֵי:

ויכרתו לי ארזים. לצורך הבנין:

מן הלבנון. אשר היה בארץ חירם:

ועבדי יהיו וגו׳. גם עבדי יהיו עמהם לעזרה:

כי אין בנו וגו׳. לזה יכרתו עבדיך:

כצידונים. צור וצידון קרובים זה לזה, והם ממלכה אחת:

הלבנון. שם יער:

ועתה צוה אחר ההוצעה הזאת שמורה שרוצה לבנות בנין גדול והפלא מאד, עד שלא הי' בכח דוד אביו לבנותו הגם שהיה מלך גדול ונורא למלכי ארץ, בקש שאלה קטנה מאד, והוא שיתן רשות לאומנים וחרשי עץ אשר במלכותו שיעשו מלאכת שלמה ויעזרו לעבדיו לכרות ארזים מן הלבנון אשר בגבול א"י, שעז"א ועתה צוה ויכרתו, לא בקש שיתן לו ארזים משלו רק אומנים כורתי ארזים, שיעשו מלאכה ביער הלבנון שבא"י, ושהוא ישלם שכר פעולתם כפי שיקוב עליו חירם, ובאר הטעם שמבקש אומנים מאתו, מפני שהוא יודע שלא נמצא בישראל איש יודע לכרת עצים כצדונים: