וַיִּ֤פֶן אַֽחֲרָיו֙ וַיִּרְאֵ֔ם וַֽיְקַלְלֵ֖ם בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה וַתֵּצֶ֜אנָה שְׁתַּ֤יִם דֻּבִּים֙ מִן־הַיַּ֔עַר וַתְּבַקַּ֣עְנָה מֵהֶ֔ם אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁנֵ֖י יְלָדִֽים׃

וַיִּרְאֵם. רָאָה שֶׁאֵין בָּהֶם וְלֹא בְּזַרְעָם לַחְלוּחִית שֶל טוֹבָה.

וְאִתְפְּנֵי לַאֲחוֹרוֹהִי וַחֲזִינוּן וְלַטִינוּן בִּשְׁמָא דַייָ וּנְפַקוּ תַּרְתֵּין דוּבִין מִן חוּרְשָׁא וּבְזָעָא מִנְהוֹן אַרְבְּעִין וּתְרֵין יַנְקִין:

ויראם. אמרו רבותינו ז״ל שראה ברוח הקודש שאין בהם לחלוחית טובה, ולכן קללם:

ותבקענה. מלשון בקיעה:

ויפן אחריו ויראם. הנה לא קללם עד שרא' אותם וידע וראה על דרך נבוא' שהם ראויים לקללה מצד רוע מעשיהם: