וּבָנָ֥ה מִזְבְּחֹ֖ת בְּבֵ֣ית יְהֹוָ֑ה אֲשֶׁר֙ אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה בִּירוּשָׁלַ֖͏ִם אָשִׂ֥ים אֶת־שְׁמִֽי׃

וּבְנָא אֱגוֹרִין בְּבֵית מַקְדְשָׁא דַייָ דַאֲמַר יְיָ בִּירוּשְׁלֵם אַשְׁרֵי יַת שְׁכִינְתִּי:

אשר אמר וגו׳. כאילו המקרא קובל עליו לומר, ראו מה עשה, הלא ה׳ אשר שמה ישכון, והוא שם שמה מזבחות להאשרה:

בירושלים. בבית העומד בירושלים:

אשים את שמי. רצה לומר: אשרה שכינתי:

(ד-ה) ובנה וכו' ויבן וכו' הוסיף שבנה מזבחות בבית ה' חוץ ממזבח המיוחד ע"פ התורה וזה בנה להקריב לה' לומר שגם בעבודת ה' יש עבודות נפרדות, וזה כפירה באחדות ה', ותכלית ענינו שעל ידי כן בנה גם מזבחות לצבא השמים בחצרות בית ה', והיו מזבחות לה' בבית, ולצבא השמים בחצרות, כאילו הם מנהיגים חיצונית העולם, וה' כמלך המנהיג בפנים, והיה בזה שיתוף שם שמים ודבר אחר, ולכן כתוב בראשון ובנה בעבר גמור ובשני כתב ויבן בעבר המהופך לעתיד (שכלל אצלי שהעבר בוי"ו המחבר מורה על המשך הפעולה וקרוב עם ההוה), כי זה לא היה תכלית מעשהו רק מה שגמר ויבן מזבחות לצבא השמים, ומ"ש אשר אמר ה' בירושלים אשים את שמי, הוא טעם למעשהו שיען שירושלים נבחרה לשכינת ה' והנהגתו, בא בכפירתו לשום לו שותפים ועוזרים לו בהנהגה החיצונה המרומז בחצרות הבית נוסף על הנהגתו בפנים הבית: