וְהֶעָרִ֣ים יַהֲרֹ֡סוּ וְכׇל־חֶלְקָ֣ה ט֠וֹבָ֠ה יַשְׁלִ֨יכוּ אִישׁ־אַבְנ֜וֹ וּמִלְא֗וּהָ וְכׇל־מַעְיַן־מַ֤יִם יִסְתֹּ֙מוּ֙ וְכׇל־עֵֽץ־ט֣וֹב יַפִּ֔ילוּ עַד־הִשְׁאִ֧יר אֲבָנֶ֛יהָ בַּקִּ֖יר חֲרָ֑שֶׂת וַיָּסֹ֥בּוּ הַקַּלָּעִ֖ים וַיַּכּֽוּהָ׃

וְהֶעָרִים יַהֲרֹסוּ. הָיוּ הוֹרְסִין.

יַשְׁלִיכוּ אִישׁ אַבְנוֹ. שֶׁהָיוּ נוֹטְלִין הָאֲבָנִים מִן הַחוֹמוֹת, עַד הִשְׁאִיר כָּל אַבְנֵי הַקִּירוֹת בַּקִּיר לַעֲמֹד עַל חַרְסִית שֶׁלָּהֶן הוּא הַטִּיט, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא הָיְתָה עוֹד אֶבֶן בַּחוֹמָה, וְאַחֲרֵי זֹאת וַיָּסֹבּוּ הַקַּלָּעִים וַיַּכּוּ אֶת הַנִּשְׁאָר בַּחֶלְקָה, שֶׁלֹּא נִשְׁבְּרָה הַחוֹמָה, וְהִפִּילוּהָ.

וְקִרְוַיָא פַּגָרוּ וְכָל אַחֲסַנְתָּא שַׁפִּירָא רְמוֹ גְבַר אַבְנֵיהּ וּמַלְאוּהָא וְכָל מַבּוּעֵי מַיָא סְתָמוּ וְכָל אִילָן דְיָאֵי עֲקָרוּ עַד דְלָא אִשְׁתַּאֲרַת אַבְנָא בְּקַרְתָּא דְלָא פַּגְרוּהָא וְאִסְתַּחֲרוּ קְלָעַיָא וּמְחוּהָא:

איש אבנו. כל אחד השליך האבן אשר היה עליו להשליך:

עד השאיר אבניה וכו׳. רצה לומר, לא השאירו בעיר קיר חרשת, כי אם אבני החומה, עם שהיתה מטרפולין של מואב:

ויסובו. אחר זה הפילו גם החומה, עם אבני הקלע:

הקלעים. משליכי אבני קלע:

והערים יהרסו בלי הפסק, עד השאיר רצה לומר הרסו כל הערים רק קיר חרשת היה מבצר גדול שהקיר בנוי מאבנים גדולות ובקיר חרשת נשארו אבניה רצה לומר אבני החומה שלא יכלו להרסה ולכבשה מחוזק האבנים (ושם היה מלך מואב) ויסבו הקלעים באבנים גדולות שקולעים להרוס החומה ויכוה רצה לומר הכו בקלעיהם להרסו:

והערים יהרסו. עד השאיר אבניה בקיר חרשת, ר"ל שבעיר ההיא לבדה השאיר אבניה כי היא היתה חזקה מאד וכבר היו סובבים הקלעים ומכים אות' והנה היה שם מלך מואב וכראותו כי חזק ממנו דבר המלחמה לקח אתו שבע מאו' איש שולף חרב להבקיע אל מלך אדום ולא יכולו אז לקח במחנה מלך אדום בנו הבכור של מלך אדום אשר ימלוך תחתיו והעלהו עולה על החומה ר"ל ששרף אותו כאמרו על שרפו את עצמות מלך אדום לשיד: