וַיְהִ֨י רָעָ֤ב גָּדוֹל֙ בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן וְהִנֵּ֖ה צָרִ֣ים עָלֶ֑יהָ עַ֣ד הֱי֤וֹת רֹאשׁ־חֲמוֹר֙ בִּשְׁמֹנִ֣ים כֶּ֔סֶף וְרֹ֛בַע הַקַּ֥ב (חרי) [דִּב־]יוֹנִ֖ים בַּחֲמִשָּׁה־כָֽסֶף׃

דִּבְיוֹנִים. זֶבֶל הַזָּב מִן הַיּוֹנִים.

וַהֲוָה כַפְנָא רַבָּא בְּשֹׁמְרוֹן וְהָא צָיְרִין עֲלָהּ עַד דַהֲוָה רֵישָׁא דַחֲמְרָא מִזְדַבֵּן בְּתַמְנָן כְּסַף וְרִבְעַת קַבָּא דְזֶבֶל מַפְקַת יוֹנַיָא בְּחַמְשָׁא סִלְעִין דִכְסַף:

והנה צרים. כאומר, מלבד הרעב מסיבת חסרון התבואה, נתוסף עוד הרעב בעבור שהיו צרים עליה, ולא הניחו להביא מאכל אל העיר:

עד היות. כל כך נתחזק הרעב, עד שהיה נמכר ראש חמור, בשמונים שקלי כסף:

דביונים. צואה הזב מן היונים, כי [אשר] יזוב (ויקרא טו כה) תרגומו: ארי ידוב, ובהם היו מדליקין האש, לחסרון העצים בעבור המצור:

ויהי רעב גדול מעשה זו היה בשבע שני רעב שהיה בימי אלישע (כמ"ש בסימן ח') ולכן לא היתה תבואה מוכנת לעת המצור, ונתגבר הרעב עד כשיעור הזה:

ורובע הקב חרייונים. פי' בו צואת יונים כי היא יוצאת מחוריהם וכמוהו לאכול את חוריהם ולא אשער מה היה השתמשותם ברעב בצואת יונים ואפשר כי לרוב השחתת האויבים יבול הארץ היו גרגירי הזרעים נמצאים מאד בחוץ והיו היונים אוכלים מהם לשובע ומרוב אכלם מהם היו נמצאים מהזרעים ההם קצת בצואתם כי לא יוכלו לעכל כל הכמות ההיא: