וַיְהִ֤י הָֽאֶחָד֙ מַפִּ֣יל הַקּוֹרָ֔ה וְאֶת־הַבַּרְזֶ֖ל נָפַ֣ל אֶל־הַמָּ֑יִם וַיִּצְעַ֥ק וַיֹּ֛אמֶר אֲהָ֥הּ אֲדֹנִ֖י וְה֥וּא שָׁאֽוּל׃

וְאֶת הַבַּרְזֶל. הַנְּסֹרֶת.

וְהוּא שָׁאוּל. שְׁאִלְתִּיו, וְאֵין לִי מִמַּה לְשַׁלֵּם.

וַהֲוָה חַד מָחֵי בְשָׁרִיתָא וְאִשְׁתְּלִיף בַּרְזְלָא וּנְפַל לְמַיָא וּצְוַח וַאֲמַר בְּבָעוּ רִבּוֹנִי וְהוּא מִשְׁאַל שְׁאֵילְתֵּיהּ:

מפיל הקורה. אל הירדן, להשיטה אל מקום הנרצה:

ואת הברזל. הקורה נפלה אל המים, ועם הברזל, הוא הגרזן:

אהה. הוא ענין לשון צעקת יללה:

והוא שאול. הגרזן שאול בידי, ואין לי לשלם מחירו:

ויהי האחד מפיל את הקורה והברזל נפל אל המים. ר"ל שבעת הכותו בגרזן להפיל הקור' נשל הברזל מיד הגרזן ונפל במי הירדן וצעק ואמר אהה אדני זה הגרזן לא היה שלי אך שאלתיהו מאח':