אִם־אָמַ֩רְנוּ֩ נָב֨וֹא הָעִ֜יר וְהָרָעָ֤ב בָּעִיר֙ וָמַ֣תְנוּ שָׁ֔ם וְאִם־יָשַׁ֥בְנוּ פֹ֖ה וָמָ֑תְנוּ וְעַתָּ֗ה לְכוּ֙ וְנִפְּלָה֙ אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם אִם־יְחַיֻּ֣נוּ נִֽחְיֶ֔ה וְאִם־יְמִיתֻ֖נוּ וָמָֽתְנוּ׃

אִם נֵימַר נֵיעוֹל לְקַרְתָּא וְכַפְנָא בְקַרְתָּא וּנְמוּת תַּמָן וְאִם נִתֵיב הָכָא וּנְמוּת וּכְעַן אֱתוֹ וְנִשְׁתְּמַע לְמַשִׁרְיַת אֲרָם אִם יְחַיוּנָנָא וְנֵחִי אִם יִקְטְלוּנָנָא וְנִתְקַטֵיל:

נחיה. כי שם נמצא לחם:

ומתנו. כאומר מה בכך אם נמות, הלא ממה נפשך אנו מעותדים למיתה:

ונפלה. ענין נטיה, כמו (ירמיהו לז יג): אל הכשדים אתה נופל:

אם אמרנו רצה לומר כיון שבכאן ודאי נמות בין אם נבוא העיר בין כשנשאר כאן, אבל כשנפול אל מחנה ארם יש ספק ואם כן דבר זה קרוב לריוח ורחוק מהפסד שאם יחיונו נרויח שנחיה ואם ימיתנו לא נפסיד מאומה שבל"ז ומתנו ועל זה אמר ג"פ ומתנו: