שִׂ֭נְאָה תְּעֹרֵ֣ר מְדָנִ֑ים וְעַ֥ל כׇּל־פְּ֝שָׁעִ֗ים תְּכַסֶּ֥ה אַהֲבָֽה׃

שנאה - היא סבה לעורר המדינים, והאהבה היא תכסה על הפשעים, והעלמת דבר הוא הכסה שלא יודע, והענין, איש שנאה ואיש אהבה.

שנאה. השנאה שיש לאדם על מי היא מעוררת מדנים לעשות מריבה ולהקפיד על דבר קל אבל אהבת אדם לחבירו תכסה על כל דבר פשע לבל יקפיד אף על דבר קשה:

מדנים. מל׳ מדון ומריבה:

שנאה תעורר מדנים, יש הבדל בין ריב ומדון, ריב הוא פעולת הריב שמתקוטטים זע"ז ויהיה לפעמים על לא דבר, והדבר שבעבורו מתקוטטים נקרא בשם המופשט מריבה, ואם סבת הריב הוא דברי ממון או אונאה שבעבורם י"ל דין אצל השופט נקרא מדון, ופי' מדון הדבר שדנים בעבורו, והוא דבר בלתי מבורר עם מי הצדק, כי בדבר המבורר יפול עליו שם פשיעה בגידה משפט וכדומה כ"א כפי ענינו, אמר החכם, דע שסבת המדנים האלה אינם הנדון בעצמו רק ההתפעליות אשר בנפש הנדונים, שהאוהבים או אנשים שאין להם שנאה זע"ז לא יקפידו על דברים קטנים כמו נזקי שכנים וכדומה, רק הפעליות השנאה היא תעורר את המדנים, שע"י השנאה הם צרי עין עוינים זא"ז, ויקיצו המדנים שהיו נרדמים לולא השנאה, אבל מדת האהבה שבנפש היא תכסה על כל פשעים, גם על הפשעים הגדולים, וכ"ש שלא יתעוררו מדנים על דברים קטנים: