בׇּז־לְרֵעֵ֥הוּ חֲסַר־לֵ֑ב וְאִ֖ישׁ תְּבוּנ֣וֹת יַחֲרִֽישׁ׃

בז - מי שיבוז לרעהו הראוי לכבדו, בעבור חכמתו הוא חסר דעת.

ואיש תבונות - יסבול הבזיון ויחריש שלא יבוז לרעהו, או יחריש ולא יענהו.

בז. המבזה לחבירו הוא חסר לב:

ואיש. אם מי שמבזין אותו הוא איש תבונות אז יחריש ולא יענהו על כל דבריו ולא יחוש לדברי חסר לב:

יחריש. ישתוק:

בז לרעהו חסר לב, ולקמן (י"ד כ"א) בז לרעהו חוטא, וכ"א נלמד מענינו, שם מדבר שמבזהו בלא סבה וזה חוטא נגד חקי החכמה, ופה מדבר אם רעהו בזה אותו תחלה שבזה אינו חוטא רק שהוא נגד חקי הבינה, כמ"ש (י"ד כ"ט) ארך אפים רב תבונה וקצר רוח מרים אולת, והאוילים הם חסרי לב כמ"ש ואוילים בחסר לב ימותו, שאין להם כח המושל ברוחם, ואין מתנהגים ע"פ התבונה להבין דבר לאשורו כי מסתפקים גם בעניני הבינה, שהיא תחייב להאריך אף ושלא לבזות תיכף, ועל זה אמר ואיש תבונות יחריש, אף במקום שהיה לו לענות על בזיונו שזה גדר החרישה והבדלו מן נרדפיו:

בז לרעהו. האיש שהוא חסר לב הוא המבזה רעהו שהוא חסר לב כמוהו בשיחשוב עצמו לחכם ורעהו סכל ואולם איש תבונות אינו מבזה אח שהוא רעהו אבל יחריש כשידבר לשמוע דבריו ואע"פ שאינו אומר דבר שלא ידע אותו הנה לכבודו ישמע דבריו ואע"פ שאין תועלת בדבריו: