לֵ֣ב שָׂ֭מֵחַ יֵיטִ֣ב פָּנִ֑ים וּבְעַצְּבַת־לֵ֝֗ב ר֣וּחַ נְכֵאָֽה׃

לב, לב, כל - ג' דבקים. [ראה יד - טו]

ייטיב - מן טובת מראה יפה הפנים.

רוח נכאה - ונשברת היא על כן לא תלמוד הדעת, אבל לב נבון שישמח ואין לו עוצב בעולם, הוא יבקש ללמוד דעת.

לב שמח. שמחת הלב תיטיב מאור הפנים וזהרו ובעבור עצבת לב נשברה הרוח וישפל בעיני עצמו:

נכאה. נשברה כמו ונכאה לבב (תהלים קט):

לב שמח ייטיב פנים, שמחת הלב ועצבונו יהיה בכמה אופנים, ופה מדבר בלב השמח בעניני העולם, כמ"ש ולבי שמח מכל עמלי, והוא מי שאינו מתעצב על עונותיו ועל חסרון כשרונו בשלמות נפשו, כי לבו שמח בהצלחתו, והוא רק ייטיב פנים, כי שמחת הלב ניכר על הפנים, אבל לא ייטיב בזה את הרוח, שהרוח כולל לכל כחות הנפש הפנימיים רוח חכמה ובינה רוח דעת ויראת ה', ולפעמים הלב שמח והרוח נכאה, שהרוח שפל ומורד ונכאה כי עוסק בתאות העוה"ז ובשמחתה לבד, אבל בעצבת לב (ייטיב) רוח נכאה, על ידי שיתעצב על מעמדו הנפשי יתנשא רוחו ויגביהנו למעלה, וזה טוב יותר מהטבת פנים, ועי' פירושי על פסוק לב שמח ייטיב גהה:

לב שמח. הנה הלב השמח ייטיב העיון ובכעס הלב ועצבונו תהיה הנפש נכאה ודואגת ולזה היתה השמחה משובחת באופן מהכעס ולזה תמצא כי אלישע אמר שיקחו לו מנגן לשמח לבו ואז היתה עליו יד ה' ונתבאר ג"כ שכל ימי כעס יעקב על בנו יוסף לא שרתה עליו רוח הקדש: