פֶּחָ֣ם לְ֭גֶחָלִים וְעֵצִ֣ים לְאֵ֑שׁ וְאִ֥ישׁ (מדונים) [מִ֝דְיָנִ֗ים] לְחַרְחַר־רִֽיב׃ {פ}

פחם - מן ימטר על רשעים פחים ופחים על משקל אחים וזה הפסוק הפך הראשון.

לחרחר - מן על תתחר, והוא אל תתערב.

פחם. כמו הפחמים מוכנים המה להבעיר האש כן איש מדון מוכן הוא לחרחר ריב:

פחם. הם גחלים כבוים כמו נופח באש פחם (שם לד):

לחרחר. להבעיר אש המריבה והחרון והוא מל׳ והעצמות יחרו (יחזקאל כז):

(כא-כב) פחם לגחלים ועצים לאש, כמו שלהבעיר גחלים די בפחם, שהם ניצוצות אש, אבל להבעיר אש צריך עצים ואין די בפחם, כן לחרחר ריב די באיש מדנים, שמעורר דינים, וזה כרשף אש ופחם לחרחר ולהבעיר הריב, אבל להבעיר אש גדול הם דברי נרגן שהם כמתלהמים כאילו הולמים אותו במכות גדולות, ובאמת אינם מכות מבחוץ רק שירדו בחדרי בטנו, שנדמה לו כך, ובא במשל על המתרעם על מדותיו של השי"ת, שיש איש מדנים וגדולה מזה איש נרגן שחושב שה' ברא את האדם לרע ושהרעות רבות מן הטובות וכמ"ש למעלה (י"ח ג'):

פחם לגחלים. הנה כמו שהפחם מוכן להיות ממנו גחלים שמשחיתים ושורפים כל אשר ידבקו בו וכן העצים מוכנים להיות אש להשחית אשר סביבם כן מוכן איש מדינים לחרחר ריב בין האנשים להשחיתם: