מֵי מָצוֹר שַׁאֲבִי לָךְ. עִיר שֶׁבָּאִים לָצוּר עָלֶיהָ, אוֹסְפִים לָהֶם בְּנֵי הָעִיר מַיִם רַבִּים לְתוֹכָהּ בְּתוֹךְ חֲבִיּוֹת לִשְׁתּוֹת בִּימֵי הַמָּצוֹר, כְּשֶׁאֵין בְּתוֹכָהּ בּוֹרוֹת.
בֹּאִי בְּטִיט וְרִמְסִי. אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ לְבֵנִים, כְּדֵי לְחַזֵּק בּוֹ בִּדְקֵי הַחוֹמוֹת.
הַחֲזִיקִי מַלְבֵּן. אַחֲזִי בְּיָדֵךְ הַמַּלְבֵּן הֶעָשׂוּי לִדְפוּס הַלְּבֵנִים לִלְבֹּן בְּתוֹכָהּ.
מַיָא בִצְיָרָא כְּנוּשִׁי לְגַוִיךְ תַּקְפִי כְּרַכֵּיךְ אַסְגָא מָרְוָא וְשַׁעְבִּידִי בְטִינָא אַתְקִיפִי בִנְיָנֵיךְ:
מי - יהתל בה הנביא שאבי מים טרם בא הכשדים שתמצאי אותה בהיותך במצור.
וטעם לבנה או מלבן - מקום מעשה הלבנים:
מי מצור שאבי לך. שאבי לך מים להיות מוכן לך לשתותו בימי המצור כי לא תוכל ללכת אז מחוץ לעיר לשתות מים כי האויב יהרוג אותך:
חזקי מבצריך. למען תשגב בהן מפני האויב:
בואי בטיט וגו׳. לטוח בנין החומה:
החזיקו מלבן. אחזי מלאכת הלבנים לתקן עמהם בדקי החומה:
מצור. כן יקרא העיר בעת שהגייסות צרים עליה:
שאבי. כן יקרא לקיחת המים כמו ותשאב לכל גמליו (בראשית כ״ד:כ׳):
ורמסי. מל׳ רמיסה ודריכה:
בחומר. הוא הטיט וכפל הדבר במ״ש:
החזיקי. ענין אחיזה:
מלבן. מל׳ לבינה העומדים לבנין החומה:
מי מצור, מתלוצץ על התעסקם לחזק את מבצריהם ולהשגב בתוכם, אומר הרוצה להסגר במצור צריך להיות לו יאורי מצור שיהיו מים מוכנים לו בשפע, ואתה אין לך מים מזומנים רק מי מצור שאבי לך, כשואב מים בכלים שהם מועטים, וגם לא יעמדו ימים רבים כי יסרחו, חזקי מבצריך כי אינם חזקים, ואמר ע"ז בדרך הלצה באי בטיט ורמסי בחמר כי הטיט אינו ראוי לעשות ממנו לבנים, שהם נעשים מן החמר לא מן הטיט הנדוש ברגלי אדם, שהלבנים הנעשים מן הטיט יתפוררו ויהיו כאבק. ואתה שאין לך חמר לעשות ממנו לבנים, בואי בטיט ורמסי בחמר, תרמסי את הטיט כאילו ע"י הרמיסה יעשה חזק כחמר, ואני אומר לך החזיקי מלבן צריך את להחזיק היטב את המלבן שלא תתפורר הלבנה לפרורים, כי באמת נעשה מטיט:
