וַיֹּ֣אמֶר נְחֶמְיָ֣ה ה֣וּא הַתִּרְשָׁ֡תָא וְעֶזְרָ֣א הַכֹּהֵ֣ן ׀ הַסֹּפֵ֡ר וְהַלְוִיִּם֩ הַמְּבִינִ֨ים אֶת־הָעָ֜ם לְכׇל־הָעָ֗ם הַיּ֤וֹם קָדֹֽשׁ־הוּא֙ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם אַל־תִּֽתְאַבְּל֖וּ וְאַל־תִּבְכּ֑וּ כִּ֤י בוֹכִים֙ כׇּל־הָעָ֔ם כְּשׇׁמְעָ֖ם אֶת־דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה׃

לכל העם - דבק ויאמר, שהוא ראש הפסוק.

המבינים. אשר היו מבינים את העם את דברי התורה:

לכל העם. הם אמרו לכל העם הלא היום קדוש הוא לה׳ כי ר״ה הוא ואין מהראוי להתאבל ולבכות בו:

כשמעם וגו׳. כי ראו שלא קיימו את התורה כראוי:

כי בוכים, יל"פ שקרא לפניהם פרשת היום והבינם כי היום הוא יום הדין וע"כ בכו מאימת הדין, וגם רצו להתענות, וא"ל נגד התענית לכו אכלו משמנים, ונגד הבכי ואל תעצבו, וכמ"ש במדרש שישראל יש להם דין והם עושים יו"ט שבטוחים שה' יוציא משפטם לזכות, וז"ש שחדות ה' היא מעוזכם, בזה תראו כי עוז לכם בה' שייטיב חסדו עמכם, וגדר שם חדוה על השמחה הרוחנית ושמחה זו היא מעוזכם שהיא שמחת הנפש על דבוקה בה' עוז לה וה' עוזה ומעוזה:

היום קדוש הוא לה' אלהיכם. זה מבואר כי הוא היה יום זכרון תרועה והוא אשר נקראהו ראש השנה:

כי בוכים כל העם וגו'. ידמה שקראו להם במקום הקללות למען ייראו את ה':