עַֽד־הַגְּב֣וּל שִׁלְּח֗וּךָ כֹּ֚ל אַנְשֵׁ֣י בְרִיתֶ֔ךָ הִשִּׁיא֛וּךָ יָכְל֥וּ לְךָ֖ אַנְשֵׁ֣י שְׁלֹמֶ֑ךָ לַחְמְךָ֗ יָשִׂ֤ימוּ מָזוֹר֙ תַּחְתֶּ֔יךָ אֵ֥ין תְּבוּנָ֖ה בּֽוֹ׃

מִן תְּחוּמָךְ אַגְלְיוּךְ כֹּל אֱנָשָׁא קְיָמָךְ אַטְעֲיוּךְ יְכִילוּ לָךְ אַנְשֵׁי שְׁלָמָךְ אָכְלֵי פְתוֹרָךְ שַׁוִיאוּ תַקְלָא תְּחוֹתָךְ מִדְלֵית בָּךְ סוּכְלְתָנוּ:

עד - לא יכלו אנשי בריתך להושיעך, רק שלחוך עד סוף הגבול שלך, בלכת פליטך בשביה.

לחמך - כאשר היית במקומך זהו תחתך.

אנשי שלומך - המאכילים אותך נותני מזור בלחמך ולא הרגשת.

ומזור - כמו מזורו. ותחסר כ"ף ממלת אין כאיש אשר אין תבונה בו, וכמוהו: ולאין אונים עצמה ירבה ולאיש אין אונים. ורבי מרינוס אמר: בו כמו ממנו, וכל ערל לא יאכל בו, לא התבוננת ממנו.

עד הגבול וגו׳. כשיצא למלחמה מול העכו״ם ליוו אותו כל אנשי בריתו שהיה לו עמהם כריתת ברית הם ליוו אותו עד קצה גבול ארצו ומשם חזרו ולא הלכו למלחמה להיות לו לעזרה והטעו אותו כי הבטיחו ללכת עמו:

השיאוך. האנשים שהיית עמהם בשלום הם הסיתו אותך ללכת למלחמה ויכלו לך כי שמעת להם והלכת:

לחמך. אוכלי לחמך הלוקחים פרס ממך הם ישימו מכה תחתיך ר״ל במקומך הכינו לך כליון ואבדון כי ייעצו עליך רעה ואין בו תבונה להרגיש בדבר להיות נשמר מהם:

שלחוך. ענין לויה כמו ואברה׳ הולך עמם לשלחם (בראשי׳ יח):

השיאך. ענין הסתה:

יכלו. מל׳ יכולת ונצחון:

לחמך. ר״ל אוכלי לחמך:

מזור. ענין מכה ותקרא כן ע״ש שזורים עליה אבק מסממנים המרפאים וכן ולא יגהה מכם מזור (הושע ה):

תחתיך. במקומך:

עד. משיב שזה היה ע"י תחבולה שכל אנשי בריתך שלחוך ולוו אותך עד הגבול שתצא מגבול ארצך להלחם עם האויב והם הלכו אתך לעזרך (באשר הם אנשי הברית שמחוייבים לעזרך במלחמה), אבל לא עזרו אותך במלחמה רק מה שהלכו אתך עד הגבול ושם הניחו אותך שתלחם לבדך, ואנשי שלומך הם השיאוך, שהסירו מלבך המורא כדי שתהיה טרוד במלחמה ועי"כ יכלו לך, (ואנשי) לחמך היינו האוכלים בלחמך הם שמו מזור תחתיך, כאילו רצו לרפאות המכה והמזור יעמוד תחתיך והוא יהיה במקומך להציל את ארצך מני צר, אבל אין תבונה בו במזור הזה: