אֶפְרָתִים. חֲשׁוּבִים. וְכֵן "בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי" אֶבְגִּינוֹס. רְאֵה חֲשִׁיבוּתָם, שֶׁהֲרֵי הִשִּׂיא עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב אֶת בִּתּוֹ לְמַחְלוֹן, דְּאָמַר מַר, רוּת בִּתּוֹ שֶׁל עֶגְלוֹן הָיְתָה. דָּבָר אַחֵר, "אֶפְרָתִים", בֵּית לֶחֶם קְרוּיָה אֶפְרָת:
מחלון וכליון. לא ידענו המקרים שהיו על שנקראו כן, כמו יששכר גם משה. ובדרש אומר שהם יואש ושרף, בעבור שלקחו בנות מואב. (דברי הימים א,ד,כב) ושם כתוב 'אשר בעלו למואב'. והמואביות מותרות לישראל, כי הכתוב לא אסר כי אם עמוני ומואבי שלא יבואו בקהל, ושלא יקחו מבנות ישראל. ובספר עזרא אבאר זה בטוב.
וטעם מבית לחם פעם אחרת, להודיעם שהם אזרחים. ועוד בעבור שאמר 'אפרתים', וזאת המלה פעם הוא ליחס המקום הנקרא אפרת, ופעם אחת ממשפחת אפרים. ואפרת שם אשת כלב בן חצרון, ונקרא המקום על שמה, כמו מצרים. ולא יתכן שיקחה מחלון וכליון אלו הנשים עד שנתגיירו, והעד 'אל עמה ואל אלהיה'.
ושם האיש. באר שהיה איש הנודע בשם לא לבד הוא כי גם אשתו ובניו היו אנשי שם, והוא טעם אל יציאתו שלכן היה ירא מההמון שיבקשו ממנו שבר רעבון בתיהם, וגם הוא טעם אל העונש שהשיגהו, שלפי שהיה איש גדול הפיל לבן של ישראל בצאתו כמ"ש במד' וגם שהי' חלול השם: אפרתים מבית לחם יהודה, בית לחם היתה נקראת תחלה בשם אפרת ואח"כ נתן לה שם בית לחם כמ"ש ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם, וגם היא משפחה מגדולי היחס של שבט יהודה שנקראו אפרתים [ע"ש אשת כלב שנקראת אפרת והיתה גדולה וחשובה] וע"כ כפל שהיה מן המיוחסין והגדולים שבבית לחם יהודה, ויבואו ר"ל והגם שתחלה יצאו רק לגור בשדי מואב לפי שעה, אחר שבאו שדי מואב היו שם, ר"ל אז הסכימו בדעתם להשאר שם בקביעות:
