וְגַ֛ם שֹׁל־תָּשֹׁ֥לּוּ לָ֖הּ מִן־הַצְּבָתִ֑ים וַעֲזַבְתֶּ֥ם וְלִקְּטָ֖ה וְלֹ֥א תִגְעֲרוּ־בָֽהּ׃

וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ. שָׁכוֹחַ תִּשְׁכְּחוּ, עֲשׂוּ עַצְמֵיכֶם כְּאִלּוּ אַתֶּם שׁוֹכְחִים. תַּרְגּוּם שֶׁל שְׁגָגָה שְׁלוּתָא, וְכֵן "עַל הַשַּׁל". דָּבָר אַחֵר, לְשׁוֹן "כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ":

צְבָתִים. עֳמָרִים קְטַנִּים. וְיֵשׁ דֻּגְמָתוֹ בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה, מְצָאָן צְבָתִים אוֹ כְרִיכוֹת:

וגם של תשלו לה מן הצבתים, שתניחו צבתים בתורת שכחה כדי שתקח אותם, ואמר ועזבתם כי צבתים אלה חייבים בתו"מ אחר שבאמת אינם שכחה עז"א תקנה שיפקירו אותם והפקר פטור מתו"מ, ולקטה ולא תגערו בה, ר"ל ובכל אופן שתלקט לא תגערו בה אף שתלקט שלא כדין, ובזה כלל הכל שתוכל לקחת כאות נפשה כי כונתו לפרנסה בכבוד: