עֵינַ֜יִךְ בַּשָּׂדֶ֤ה אֲשֶׁר־יִקְצֹרוּן֙ וְהָלַ֣כְתְּ אַחֲרֵיהֶ֔ן הֲל֥וֹא צִוִּ֛יתִי אֶת־הַנְּעָרִ֖ים לְבִלְתִּ֣י נׇגְעֵ֑ךְ וְצָמִ֗ת וְהָלַכְתְּ֙ אֶל־הַכֵּלִ֔ים וְשָׁתִ֕ית מֵאֲשֶׁ֥ר יִשְׁאֲב֖וּן הַנְּעָרִֽים׃

וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים. וְאִם תִּצְמְאִי אַל תִּכָּלְמִי מִלֶּכֶת וְלִשְׁתּוֹת מִכְּלֵי הַמַּיִם אֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים:

וצמית. בא בבעלי הה"א בסוף.

עיניך, לכן תשים עיניך בשדה אשר יקצורון הנערות, והלכת אחריהן של הנערות ולא תירא שזאת יחר להנערים מה שאת מתרחקת כי הלא צויתי את הנערים לבלתי נגעך, ולא זאת לבד כי וצמית והלכת אל הכלים ר"ל כי מצאנו שדוד אמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער, מבואר שבבור ההוא היו מים טובים מאד ובאשר השער הוא מושב הסנהדרין לא הניחו שם נערות לשאוב מים, והיו הנערים שואבים שם מים לשתיה ויען היה טורח גדול ללכת עד שם לא היו נותנים להעניים מן המים ההם רק מים אחרים ששאבו ממקום קרוב, ואמר לה שהיא תשאב מן המים ששאבו הנערים כי צוה להם שלא ימחו בידה: