בילדכן. כְּמוֹ בְּהוֹלִידְכֶן:
על האבנים. מוֹשַׁב הָאִשָּׁה הַיּוֹלֶדֶת, בְּמָקוֹם אַחֵר (ישעיהו ל"ז), קוֹרְאוֹ מַשְׁבֵּר; וְכָמוֹהוּ "עוֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם" (ירמיהו י"ח), - מוֹשַׁב כְּלִי אֻמָּנוּת יוֹצֵר חֶרֶשׂ:
אם בן הוא וגו'. לֹא הָיָה מַקְפִּיד אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, שֶׁאָמְרוּ לוֹ אִצְטַגְנִינָיו שֶׁעָתִיד לְהִוָּלֵד בֵּן הַמּוֹשִׁיעַ אוֹתָם:
וחיה. וְתִחְיֶה:
וַאֲמַר כַּד תֶּהֶוְיָן מוֹלְדָן יָת יְהוּדַיָתָא וְתֶחְזְיָן עַל מַתְבְּרָא אִם בַּר הוּא תִּקְטְלַן יָתֵהּ וְאִם בְּרַתָּא הִיא ותְקַיְמִנַהּ:
ויאמר בילדכן את העבריות. כל שהוא ממשפחת עבר יקרא עברי, ועל אמונתו יקרא עברי על כן אבי כל בני עבר (ברא' י כא) הבא מעבר הנהר, עבר הנהר משתי העברים:
אמר בן קריש כי אל"ף אבנים נוסף מגזרת בנים והטעם המשבר כמו מי אפסים (יחז' מז ג), והנכון שהוא כמו באבנים, והאל"ף שרש:
והמתן אותו. בסתר שלא יודע הדבר כי חמס היה עושה:
ומלת וחיה קשה מאוד בדקדוק, והיא זרה כי המשפט וחיתה כי ה"א השרש מן חיה יחליפוהו בתי"ו כמשפט בסמוכים "ולכל חית הארץ" (ברא' א, ל), והיה כן בעבור שהה"א והת"ו קרובים במכתב, ואין ביניהם לבד משך הנקודה שבתוך הה"א אבל לא במבטא כי הבו ל יש ביניהן בשמות, כי תחלה תקרא ה"א וכשתמשך הנקודה תקרא תי"ו, וזה לאות כי הכתב שבידינו הוא כתב עברי והכלל כי מלת חי, גם חיים בספק, כי הסכימו חכמי הדקדוק, כי וארפכשד חי (ברא' יא יב) מפעלי הכפל, וכמוהו כי אם תם הכסף (שם מז, יח) שהוא מן "תמם" וחיי כמו רבים חיים, ולפי דעתי כי זו הגזרה זרה ואם איננה כן יראנו ממנו כעל עתיד כמו אחוג יחוג לחוג היה ראוי שיאמר אֶחוי יחוי לחוי או כמו "סוב", סובו ציון (תה' מח יג) סבי עיר (ישעי' כג טז), והנה זאת לאות כי היא מהפעלים בעלי הה"א באחרונה אחר שלא מצאנו מגזרת חי אחת מכל הגזרות שהזכרנו הנה זאת לאות, כי היא מהפעלים בעלי הה"א באחרונה, כי מצאנו שיאמר אחיה, נחיה, יחיה, תחיה כמו יאמר מן היה, נהיה, אהיה, תהיה, יהיה, וא"כ הוא מגזרת חיה, כמו היה, ואעפ"י שמצאנו שיאמר וארפכשד חי, בלשון עבר לא נחוש לכל זה, אעפ"י שידמה שהוא מפעלי הכפל, והוצרכתי לומר ככה בעבור שראיתי כן אין וי"ו בכל המקרא שהוא שרש בסוף המלה, ואין טענה עלי ממלת "שלו" (איוב טז יב) כי הוי"ו תחת ה"א, כי אותיות אהו"י מתחלפות זו בזו, והעד "שלו כל בוגדי בגד" (ירמי' יב א) והוא מן שלה והנה אפרש לך למה לא תבא וי"ו שרש בסוף המלה, והיה זה בעבור כי הוי"ו ישרת בסוף בעבור יחיד שאיננו נמצא כמו עבדו ואמתו (למטה כ יז) וסימן לשון רבים "פרו ורבו" (ברא' א כב) וגם יש וי"ו נוסף כמו בנו בעור (במד' כד ג), ואילו היה וי"ו שרש היה מתערב עם אחת מאלו השלשה ווין שהזכרנו, יחיד, ורבים, ונוסף, ולא תדע המלה, גם ככה אומר לך באות יו"ד שלא תבא שרש באחרונה כי הוא סימן יחיד מדבר יָדִי (ברא' מב לז) גם יָדָי (דבר' ט טו), וסימן רבים בסמוך, "ידי נשים רחמניות" (איכה ד י) וסימן נקבה "דעי וראי" (ש"א כה יז), ויו"ד היחוס, העברי, או העבריה (דבר' טו יב), גם נוסף בפעלים, המגביהי (תה' קיג ה) להושיבי (שם שם ה), גם בשמות "בני אתונו" (ברא' מט יא) גם במלות הטעם זולתי (דבר' א, לו) מני אפרים (שופ' ה' יד), ובעבור כל זה אינו ראוי שיבוא יו"ד שרש באחרונה, פן תתערב לנו המלה עם אחת מכל אלה שהזכרנו על כן אמרתי כי מלת וחיה זרה, והיא כמו וחיתה ותהיה מהפעלים בעלי הה"א באחרונה כאשר פירשתי:
על האבנים - על המשבר. כדאמרינן: באו בנים עד משבר. גם בכלי יוצר כתב בירמיה עושה מלאכה על האבנים.
וחיה - טעמו למעלה. כמו מן שב שבה. מן ארפרכשד חי יאמר לנקבה חיה, אבל אלו חיה אלף שנים פעמים, טעמו למטה ולשון זכר מגזרת עשה עלה ראה.
וראיתן על האבנים סימן מסר להם הבן פניו למטה והבת פניה למעלה כדרך תשמיש.
אם בן הוא והמתן אתו כשראה שלא הועיל להם ענוי סבלותם כדכתיב וכאשר יענו אותו כן ירבה וגו', אז לקחו להם צד להמית הבנים שדרכם להלחם כי היו יראים מן המלחמה. כדכתיב ונלחם בנו.
ואם בת הוא וחיה אין דרך אשה להלחם.
וַיֹּאמֶר וְגוֹ׳ וּרְאִיתֶן עַל וְגוֹ׳. צָרִיךְ לְדַקְדֵּק לְאֵיזֶה עִנְיָן רְאִיָּה זוֹ, וְלֹא הָיָה לוֹ לוֹמַר אֶלָּא ״אִם בֵּן״ וְגוֹ׳, וּמַה גַּם לְדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה יא:) שֶׁאָמְרוּ סִימָן מָסַר לָהֶם - בֵּן פָּנָיו לְמַטָּה, בַּת פָּנֶיהָ לְמַעְלָה, לֹא יָדַעְתִּי לָמָּה הֻצְרַךְ לְסִימָנִים אֵלּוּ. עוֹד צָרִיךְ לְדַקְדֵּק טַעְמוֹ לָמָּה לֹא גָּזַר עַל הַכֹּל, וְאֵין לְהַאֲמִין עָלָיו כִּי בְּמִדַּת רַחֲמִים נָהַג לָשׂוּם לָהֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, כִּי שָׁרְשׁוֹ שֹׁרֶשׁ אַכְזָרִי הוּא. עוֹד קָשֶׁה אָמְרוֹ וַהֲמִתֶּן אוֹתוֹ בְּתוֹסֶפֶת וָא״ו מִבְּלִי מַעֲשֶׂה קוֹדֵם לַדָּבָר. עוֹד לָמָּה הֻצְרַךְ לוֹמַר וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה, כֵּיוָן שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָּזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, פְּשִׁיטָא שֶׁלֹּא יְבַקְּשׁוּ הַמְיַלְּדוֹת לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל.
אָכֵן רָשָׁע זֶה נִתְחַכֵּם כְּדֵי שֶׁתַּעֲלֶה בְּיָדוֹ הָעֵצָה, כִּי מִי זֹאת הָאִשָּׁה אֲשֶׁר תַּזְמִין עַצְמָהּ לִמְיַלֶּדֶת לַהֲרֹג בָּנֶיהָ, לָזֶה נִתְחַכֵּם וְאָמַר לָהֶן שֶׁיִּתְנַהֲגוּ בְּסֵדֶר זֶה וְיַעֲשׂוּ בְּהֶעְלֵם דָּבָר וְלֹא יַרְגִּישׁוּ הַיּוֹלְדוֹת עַל זֶה הַדֶּרֶךְ, כִּי קֹדֶם שֶׁיִּוָּדַע הַנּוֹלָד מַה הוּא אִם בֵּן אִם בַּת יִרְאוּ הַמְיַלְּדוֹת עַל הָאָבְנַיִם אִם בֵּן הוּא יְמִיתוּהוּ וְיֹאמְרוּ נוֹלַד מֵת, וְלֹא יַנִּיחוּ עַד שֶׁיֵּצֵא וְעַוֵּי (צועק; ראה סוטה יב,א) אֶלָּא שֶׁיִּרְאוּ עַל הָאָבְנַיִם קֹדֶם שֶׁיֵּצֵא לָעוֹלָם אִם בֵּן הוּא, וּמִנַּיִן יֵדְעוּ, לָזֶה אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה סִימָן מָסַר לָהֶם, וְלָזֶה אָמַר ״וַהֲמִתֶּן״ בְּתוֹסֶפֶת וָא״ו, כִּי מִצְוָה רִאשׁוֹנָה צִוָּה אוֹתָן לְהַבְחִין לָדַעַת אִם בֵּן הוּא קֹדֶם שֶׁיֵּצֵא לָעוֹלָם וְיִתֵּן קוֹלוֹ, וְהַשְּׁנִיָּה ״וַהֲמִתֶּן אוֹתוֹ״ בְּצֵאתוֹ מִבֶּטֶן אִמּוֹ.
וְאָמְרוֹ וְאִם בַּת הִיא וְגוֹ׳, נִתְכַּוֵּן גַּם כֵּן בָּזֶה כְּדֵי שֶׁבְּאֶמְצָעוּת עִנְיָן זֶה לֹא יַרְגִּישׁוּ בַּדָּבָר הַנָּשִׁים הַיּוֹלְדוֹת, כְּשֶׁיִּרְאוּ שֶׁלִּפְעָמִים וַלְדוֹתֵיהֶן מִתְקַיְּמִין לֹא יַחְשְׁדוּ בַּמְיַלְּדוֹת, וְהֵם לֹא יַבְחִינוּ כִּי הוֹרְגוֹת הַזְּכָרִים וְלֹא הַנְּקֵבוֹת. וְאוּלַי שֶׁצִּוָּה עֲלֵיהֶם לְבַל יוֹדִיעוּ הַזָּכָר אֶלָּא יֹאמְרוּ שֶׁהַנּוֹלָד נוֹלַד מֵת, שֶׁבְּאֶמְצָעוּת כֵּן יֻסְתַּר הַחֲשָׁד, וּבָזֶה נִתְיַשְּׁבוּ כָּל הַדִּקְדּוּקִים.
וְהִנֵּה עֵצָה חֲכָמָה יָעַץ פַּרְעֹה בְּדָבָר זֶה לְבַל יוּכְלוּ עֲלוֹת מֵהָאָרֶץ, וְהוּא כִּי בְּאֶמְצָעוּת שֶׁיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר וְיִתְרַבּוּ הַנָּשִׁים, וְהֵן הָאִשָּׁה טַב לְמֵיתַב טַן דּוּ, וְיִתְחַבְּרוּ נְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עִם הַמִּצְרִיִּים וְיִתְחַתְּנוּ בָּהֶם, וּמֵעַתָּה אֵין מְצִיאוּת לַעֲלוֹת מִן הָאָרֶץ כְּשֶׁיִּהְיוּ לְעַם אֶחָד. גַּם יַפְגִּימוּ הַנְּפָשׁוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת בְּעִרְבּוּב הַנְּפָשׁוֹת הַטְּמֵאוֹת וְיִהְיוּ שָׁם עַד עוֹלָם, בַּר מִינַּן. וְתִמְצָא שֶׁאָמְרוּ רַזַ״ל (ויקרא רבה לב,ה) שֶׁלֹּא נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁהָיוּ בָּהֶם אַרְבָּעָה דְּבָרִים, וְאֶחָד מֵהֶם שֶׁשָּׁמְרוּ עַצְמָם מִן הָעֲרָיוֹת, וְעַל זֶה מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה (שיר השירים ד:יב) ״גַּן נָעוּל״ וְגוֹ׳, וְאִם הָיוּ מִתְחַתְּנִים עִם הַמִּצְרִיִּים לֹא הָיְתָה בַּר מִינַּן תְּקוּמָה לְשׂוֹנְאֵיהֶם.