מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכׇל־גְּבֻלֶֽךָ׃

מצות ייאכלו שבעת הימים, ולא ייראה חמץ ולא ייראה שאור בכל הגבול. אבן עזרא מבאר שהכתוב מזהיר על החמץ במקום שהוא ברשות האדם, וזהו טעם ״בכל גבולך״, ומשווה זאת לשבת שבה מוזהר האדם על הגר אשר בשעריו, וליום הכיפורים - שבכל אלה החיוב חל על מה שברשותו. הפסוק מרחיב את איסור החמץ - לא רק אכילתו נאסרת אלא גם הימצאותו בכל גבול ישראל. הדגש על ״בכל גבולך״ מלמד שהאיסור חל על כל תחום שברשות האדם, ומכאן למדו על היקף מצוות ביעור החמץ. כך נשלמת מערכת האיסורים סביב החמץ בימי הפסח.