וְאַתָּ֞ה הָרֵ֣ם אֶֽת־מַטְּךָ֗ וּנְטֵ֧ה אֶת־יָדְךָ֛ עַל־הַיָּ֖ם וּבְקָעֵ֑הוּ וְיָבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָֽׁה׃

וְאַתְּ טוֹל יָת חֻטְרָךְ וַאֲרֵים יָת יְדָךְ עַל יַמָא וּבְזָעוֹהִי וְיֵעֲלוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוֹ יַמָא בְּיַבֶּשְׁתָּא:

ואתה. אמר השם למשה הרם את מטך ובקע את הים טרם שיסעו, כי לא אמר לו שיכה הים רק שיטה את ידו על הים במטה כדרך "ויט משה את מטהו על השמים" (ט כג), וידענו כי המטה לא בקע הים, רק מרגע נטות משה את ידו על הים יוליך השם את הים ברוח קדים עזה או יבקעו המים, כי כן כתוב:

וּבְקָעֵהוּ - העי"ן גורמת. כמו: שְׁמָעֵנוּ אדוני אבל מן זכור יאמר זָכְרֵנִי.

הָרֵם אֶת מַטְּךָ. אֶל הָרוּחַ קָדִים שֶׁיָּשִׂים הַיָּם לְחָרָבָה:

וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם. שֶׁיֵּחָצוּ הַמַּיִם הֵנָּה וָהֵנָּה, כָּעִנְיָן בְּאֵלִיָּהוּ (מלכים ב ב:ח).

ואתה הרם את מטך לשון הסרה וסלוק, כמו וממנו הורם התמיד הרימו מכשול מדרך עמי, והרים העטרה. כלומר הסר את מטך, ובנטיית ידך גרידא תבקע את הים. וכן הוא אומר ויט משה את ידו על הים.

וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם. בַּמִּדְרָשׁ (שמות רבה כא, ט) אָמְרוּ, לְפִי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים הַמִּצְרִים ״לוּלֵא הַמַּטֶּה לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַנִּסִּים״, עַל כֵּן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״סַלֵּק אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ״, כִּי ״הָרֵם״ לְשׁוֹן סִלּוּק הוּא. וְהִנְנִי נוֹתֵן טַעַם בַּדָּבָר לָמָּה דַּוְקָא בִּקְרִיעַת יַם סוּף צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָסִיר הַמַּטֶּה, וְזֶה לְפִי שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה מֹשֶׁה לְמַטָּה דּוּגְמָא אֶל כָּל דָּבָר הַנַּעֲשֶׂה לְמַעְלָה. וְהִנֵּה כָּל הַמַּכּוֹת הָיוּ בְּ״אֶצְבַּע אֱלֹהִים״ (שמות ח, יט), עַל כֵּן נַעֲשׂוּ גַּם לְמַטָּה עַל יְדֵי מַטֵּה מֹשֶׁה, כִּי הַמַּטֶּה דּוֹמֶה לְאֶצְבַּע. אֲבָל עַל הַיָּם לָקוּ בְּכָל הַיָּד, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה״ וְגוֹ׳ (שמות יד, לא). עַל כֵּן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה שֶׁיַּעֲשֶׂה גַּם לְמַטָּה דּוּגְמָא לָזֶה, וִיסַלֵּק אֶת הַמַּטֶּה הַדּוֹמֶה לְאֶצְבַּע, וּ״נְטֵה אֶת יָדְךָ״ - כָּל הַיָּד, דּוּגְמַת יָד הַחֲזָקָה הָעֶלְיוֹנָה יִתְבָּרַךְ. לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה״, וְאַגַּב זֶה רָאוּ כִּי שֶׁלֹּא בְּכֹחַ הַמַּטֶּה עָשָׂה מֹשֶׁה כָּל הַמַּעֲשֶׂה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַזֶּה, שֶׁהֲרֵי הֻצְרַךְ לִנְטוֹת יָדוֹ דּוּגְמַת הַיָּד הַחֲזָקָה שֶׁלְּמַעְלָה. עַל כֵּן ״וַיַּאֲמִינוּ בַּה׳ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ״ (שמות יד, לא), כִּי חָזְרוּ מִדִּבְרֵיהֶם שֶׁאָמְרוּ לְשֶׁעָבַר שֶׁבְּכֹחַ הַמַּטֶּה פָּעַל כָּל זֹאת.

וּמִכָּאן תָּבִין בֶּאֱמֶת, מָה הָיָה חֶטְאוֹ שֶׁל מֹשֶׁה בְּמֵי מְרִיבָה, כִּי שָׁם נֶאֱמַר מַמָּשׁ הֵפֶךְ מִמָּה שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן, כִּי כָּאן נֶאֱמַר ״הָרֵם אֶת מַטְּךָ״, דְּהַיְנוּ סַלֵּק אֶת מַטְּךָ ״וּנְטֵה אֶת יָדְךָ״, וְעַל יְדֵי זֶה בָּאוּ לִידֵי אֱמוּנָה. וְשָׁם נֶאֱמַר ״וַיָּרֶם אֶת יָדוֹ וַיַּךְ בְּמַטֵּהוּ״ (במדבר כ:יא), שֶׁסִּלֵּק אֶת יָדוֹ, כִּי לֹא עָשָׂה הַפְּעֻלָּה בְּיָדוֹ כִּי אִם בְּמַטֵּהוּ, וְעַל כֵּן הֶחֱזִיר דְּבָרִים הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁאָמְרוּ שֶׁבְּכֹחַ הַמַּטֶּה פָּעַל הַכֹּל, לִמְקוֹמָם, וּבָזֶה גָּרַם מִעוּט הָאֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי״ (במדבר כ:יב). וְיִתְבָּאֵר דָּבָר זֶה בְּעֶזְרַת ה׳ בַּאֵר הֵיטֵב בִּמְקוֹמוֹ פָּרָשַׁת חֻקַּת (כ:ח).