וַיָּבֹ֣אוּ אֵילִ֔מָה וְשָׁ֗ם שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֛ה עֵינֹ֥ת מַ֖יִם וְשִׁבְעִ֣ים תְּמָרִ֑ים וַיַּחֲנוּ־שָׁ֖ם עַל־הַמָּֽיִם׃

שתים עשרה עינת מים. כְּנֶגֶד י"ב שְׁבָטִים נִזְדַּמְּנוּ לָהֶם:

ושבעים תמרים. כְּנֶגֶד שִׁבְעִים זְקֵנִים (מכילתא):

וַאֲתוֹ לְאֵילִם וְתַמָן תְּרֵי עֲסַר מַבּוּעִין דְמַיִן וְשִׁבְעִין דִקְלִין וּשְׁרוֹ תַמָן עַל מַיָא:

ויבאו. אמר הגאון שבעים מיני תמרים היו ואחרים הוסיפו לכל שבט ושבט ואחרים אמרו לכל איש ואיש, ואין צורך לדברים האלה, כי המעינות שהיו י"ב, ושבעים תמרים לא נבראו עתה בשביל ישראל, ואין זה זמן בשול תמרים, ולפי דעתי כי ישראל לא ישבו במרה רק יום אחד, והתעכבו באלים כמו כ' יום על כן אמר הכתוב, ויחנו שם על המים על כן אמר בפסוק הבא אחריו, כי בחמשה עשר יום לחדש השני נסעו מאלים והנה בט"ו ימים חנו בד' מקומות, ואלה הם מדבר סיני ודפקה, ואלוש, ורפידים, כי תחילת החדש השלישי באו מדבר סיני, והזכיר התמרים להודיע כי המים מתוקים הפך מי מרה, כי התמרים לא יצליחו בארץ שמימיה מרים:

וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם. וְעִם כָּל זֶה.

ויחנו שם לעסוק בתורה שצוה להם דכתיב שם שם לו חק ומשפט.