וַיַּנִּ֤יחוּ אֹתוֹ֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֑ה וְלֹ֣א הִבְאִ֔ישׁ וְרִמָּ֖ה לֹא־הָ֥יְתָה בּֽוֹ׃

הניחו את המן עד הבוקר כאשר ציווה משה, ולא הבאיש ורימה לא הייתה בו. רשב״ם מדגיש את עוצמת הנס: ואפילו רימה, שרגילה לבוא במהרה, לא הייתה בו. תיאור זה עומד בניגוד חריף למן שהותירו בימות החול, שהתליע והבאיש, כפי שנאמר קודם. ההבדל מלמד שאין כאן תופעה טבעית של ריקבון או שימור, אלא הנהגה אלוהית: בימות החול המן נשמר רק ליומו, ומי שהותיר נענש, ואילו לכבוד השבת נעשה נס והמן שהוכן מבעוד יום נשמר טרי וראוי לאכילה. כך מתאשרים דברי משה, ומתגלה שקדושת השבת מלווה גם בשינוי בטבע עצמו.