וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא׃

דבר יום ביומו. צֹרֶךְ אֲכִילַת יוֹם יִלְקְטוּ בְּיוֹמוֹ וְלֹא הַיּוֹם לְצֹרֶךְ מָחָר (מכילתא):

למען אנסנו הילך בתורתי. אִם יִשְׁמְרוּ מִצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בּוֹ, שֶׁלֹּא יוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא יֵצְאוּ בַּשַּׁבָּת לִלְקֹט:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה הָא אֲנָא מָחֵית לְכוֹן לַחְמָא מִן שְׁמַיָא וְיִפְקוּן עַמָא וְיִלְקְטוּן פִּתְגַם יוֹם בְּיוֹמֵהּ בְּדִיל דַאֲנַסִנוּן הַיְהָכוּן בְּאוֹרַיְתִי אִם לָא:

הנני ממטיר. כדמות מטר היורד מהשמים:

ומלת לחם. מאכל תמצא על הלחם כמשמעו, גם על הבשר, כמו לחם אשה (ויקרא ג יא), גם על פרי, כמו נשחיתה עץ בלחמו (ירמי' יא):

וטעם אנסנו. שיצטרך אלי בכל יום:

ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו - אף אם יתכוונו ללקוט הרבה לא ימצאו בבתים אלא (יום דבר יום ביומו, כדכתיב וימודו בעומר. איש לפי אכלו לקטו.

למען אנסנו - מתוך שבכל יום ויום עיניהם תלויות למזונותיהם אלי מתוך כך יאמינו בי וילכו בתורתי. כמו שמפורש בפרשת והיה עקב: ויענך וירעיבך.

מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם. מָזוֹן:

לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי. כְּשֶׁיִּהְיֶה מִתְפַּרְנֵס שֶׁלֹּא בְּצַעַר, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה אֶלָּא לְאוֹכְלֵי הַמָּן.

לחם מן השמים ממקום שאין היד שולטת כדי שיהיו עיניהם תלויות אליו תמיד.

ולקטו דבר יום ביומו וא״‎ת עד שאתה ממטיר להם לחם דבר יום ביומו תמטיר להם ביום אחד לכמה שנים, תשובה לדבר למען אנסנו הילך בתורתי אם לא אצוה להם לא יותירו ממנו עד בוקר המותיר הרי הוא מחוסר אמנה, ומי שלא יותיר ממנו הרי הוא שומר אמונים, שמי שברא היום ברא פרנסתו. מכאן היה ר׳‎ אלעזר המודעי אומר מי שיש לו לאכול היום ואומר מה אוכל למחר הרי הוא מחוסר אמנה. ד״‎א הילך בתורתי אם יעסקו בתורה, שאני מוריד להם מאכל מוכן בלא טורח הרבה ומאחר שכן הוא יש להם לעסוק בתורה תמיד.

למען אנסנו אין נסיון גבי הקב״‎ה שכל מה שהיה והוה ועתיד להיות גלוי לפניו, אלא נסהו לפני מדת הדין שהיתה מקטרגת עליהם ועל מדת הרחמים שהיתה מבקשת עליהם רחמים יותר מדאי.הילך בתורתי לא יהא פתחון פה למדת הדין לקטרג עליהם ואף לא יהא פתחון פה למדת הרחמים לבקש רחמים יותר מדאי.

ויצא העם ולקטו, והיה ביום הששי, והיה משנה. מקראות הללו אינן ציווי אלא אמר להם הקב״‎ה כך וכך אני עושה וכך וכך יעשו וכך וכך יארע. והיינו דכתיב לקמן איש אל יותר ממנו וגו'. ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה כל נשיאי העדה ויגידו למשה שלא היו מכוונים ללקט אלא כתמול שלשום והם מצאו לחם משנה לכל אחד ואחד.

לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא. פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י: אִם יִשְׁמְרוּ מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בּוֹ, שֶׁלֹּא יוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא יֵצְאוּ בְּשַׁבָּת לִלְקוֹט. וְכָל זֶה נֶאֱמַר עַל מִדַּת הַבִּטָּחוֹן, כִּי אִם לֹא יוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ, זֶהוּ מוֹפֵת שֶׁהֵם שְׁלֵמִים בְּמִדַּת הַבִּטָּחוֹן, כִּי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ וְאוֹמֵר ״מָה אֹכַל לְמָחָר?״, הֲרֵי זֶה מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה. וְכֵן אִם לֹא יֵצְאוּ בְּשַׁבָּת לִלְקוֹט, הֲרֵי הֵם בְּטוּחִים שֶׁמָּה שֶׁלָּקְטוּ אֶתְמוֹל יַסְפִּיק לָהֶם גַּם לְיוֹם הַמָּחֳרָת, וְאָז ״יֵלְכוּ בְתוֹרָתִי״, כִּי מִי שֶׁאֵינוֹ שָׁלֵם בְּמִדַּת הַבִּטָּחוֹן מְכַלֶּה כָּל יָמָיו לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס, וּמָתַי יַעֲשֶׂה לְבֵית ה׳ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה? כַּנּוֹדָע מִדַּרְכֵי רוֹב הָעוֹלָם הַהוֹלְכִים אַחַר הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ, וְעֵסֶק הַתּוֹרָה טָפֵל אֶצְלָם.

דָּבָר אַחֵר, לְפִי שֶׁעֵסֶק הַתּוֹרָה יֵשׁ לוֹ מוֹנְעִים מִבַּיִת וּמִחוּץ. מִבַּיִת הוּא מִצַּד מַאֲכָלִים גַּסִּים הַמַּפְסִידִים זַכּוּת וּבְרִירוּת הַשֵּׂכֶל, עַד אֲשֶׁר כֹּחַ שִׂכְלוֹ עוֹבֵר בְּעֵמֶק עָכוֹר וְאֵינוֹ זַךְ לַעֲסוֹק בַּמֻּשְׂכָּלוֹת. כִּי מִטַּעַם זֶה לֹא אָכַל מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה שִׂכְלוֹ זַךְ וְנָקִי לְהָבִין בַּמֻּשְׂכָּלוֹת, וּכְתִיב (שמות כד, טז) ״וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים״, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא ד.) שֶׁהָיָה זֶה כְּדֵי לְמָרֵק אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁבְּתוֹךְ מֵעָיו. וּמִבַּחוּץ, הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּעָבְרוֹ דֶּרֶךְ יַמִּים וּנְהָרוֹת וְרַגְלָיו כָּאַיָּלוֹת לִרְדּוֹף אַחַר מְזוֹנוֹתָיו, בַּמִּדְבָּר, בָּהָר, בָּעֲרָבָה וּבַשְּׁפֵלָה, וְעֵסֶק זֶה מַטְרִידוֹ מִלַּעֲסוֹק בַּתּוֹרָה. וְהַמָּן הַזֶּה הָיָה מַאֲכָל רוּחָנִי, כָּל אוֹכְלָיו נִצּוֹלוּ מִן שְׁנֵי מוֹנְעִים אֵלּוּ. הֵן מִבַּחוּץ, כִּי לֹא הָיוּ צְרִיכִין לְחַזֵּר אַחֲרָיו, אֶלָּא כָּל אֶחָד מָצָא מְזוֹנוֹתָיו בְּכָל יוֹם פֶּתַח אׇהֳלוֹ. הֵן מִבִּפְנִים, כִּי הָיָה מַאֲכָל זַךְ וְנָקִי מִכָּל פְּסוֹלֶת, וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם עה:) קְרָאוּהוּ ״לֶחֶם אַבִּירִים״ שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹכְלִין אוֹתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אֶצְלָם אֲכִילָה, מִכָּל מָקוֹם הֵן נִזּוֹנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, וְהַיְינוּ אוֹתוֹ חֵלֶק רוּחָנִי שֶׁהָיָה בַּמָּן, כִּי הָיָה בוֹ נִיצוֹץ גַּם מִן הָרוּחָנִיּוּת, ״וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח״ (במדבר יא, ז) מַזְהִיר וּמַבְהִיק, וְלֹא הָיָה בּוֹ שׁוּם פְּסוֹלֶת, וְעַל כֵּן הָיָה נִבְלָע בָּאֵבָרִים. וּבָזֶה נִסְתַּלְּקוּ שְׁנֵי הַמּוֹנְעִים. וְשָׁלִישִׁים עַל כֻּלּוֹ, וְהוּא מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכְּדֵי צָרְכּוֹ, גַּם הוּא אֵינוֹ פָּנוּי לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, כִּי רִבּוּי הוֹנוֹ וְקִנְיָנוֹ וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינוֹ מַנִּיחַ לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה. וְגַם מִמּוֹנֵעַ זֶה הָיוּ נִצּוֹלִים בְּמָן זֶה, כִּי לֹא יָרַד כִּי אִם אֲרוּחַת אִישׁ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. וְאָמַר ה׳ ״לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא״ (שמות טז, ד), כִּי בְּהִסְתַּלְּקוּת כָּל הַמּוֹנְעִים הֲרֵי לִפְנֵיהֶם שֻׁלְחָן עָרוּךְ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְאֵין מְעַכֵּב, וְאִם עַל כָּל פָּנִים לֹא יֵלְכוּ בְּתוֹרַת ה׳ אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב הוּתַל הִטָּהוּ לִמְאֹס בְּתוֹרַת ה׳, וְאָז וַדַּאי לֹא יִהְיוּ רְאוּיִין לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה, וְיִתְבָּאֵר זֶה עוֹד בְּסָמוּךְ.

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי וְגוֹ׳. לֹא אָמַר הַכָּתוּב ״לֵאמֹר״. גַּם הִתְחִיל לְדַבֵּר נוֹכֵחַ וְסִיֵּם נִסְתָּר ״וְיָצָא הָעָם״ וְגוֹ׳. יִתְבָּאֵר עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא עה,א) כִּי הַמָּן הָיָה יוֹרֵד לַצַּדִּיקִים פֶּתַח אָהֳלוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְלֹא הָיָה צָרִיךְ לָצֵאת אַחֲרָיו, וְלִשְׁאָר הָעָם הָיָה יוֹרֵד בְּמָקוֹם אַחֵר וְהָיוּ יוֹצְאִים לִלְקוֹט, וְהוּא אָמְרוֹ הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ בְּאֵין צֹרֶךְ לָצֵאת לִלְקוֹט, אֲבָל הָעָם יֵצְאוּ וְיִלְקְטוּ. כְּנֶגֶד מַה שֶׁלֹּא בָּטְחוּ וְקָדְמוּ לִשְׁאוֹל יַשִּׂיגוּהוּ בְּטוֹרַח.

וְטַעַם שֶׁלֹּא אָמַר בִּתְחִלַּת נְבוּאָה זוֹ ״לֵאמֹר״, לְצַד כִּי עֲדַיִן יְצַוֵּהוּ פַּעַם שְׁנִיָּה כָּל הַדְּבָרִים בַּפָּרָשָׁה שֶׁאַחַר זוֹ, אֶלָּא שֶׁהִקְדִּים הַדְּבָרִים לְמֹשֶׁה לִמְצוֹא בְּפִיו מַעֲנֶה, וְתֵכֶף וּמִיָּד הֱשִׁיבָם שֶׁהַנְּבוּאָה נֶאֶמְרָה לוֹ כְּהֶרֶף עַיִן, וְתֵכֶף וּמִיָּד ״וְהִנֵּה כְבוֹד ה׳״:

לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ וְגוֹ׳. כִּי לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם לֹא יִצְטָרֵךְ שׁוּם תִּקּוּן, וּבָזֶה יִהְיוּ פְּנוּיִם מִכֹּל, וְאֶרְאֶה הֲיֵלֵךְ וְגוֹ׳.

עוֹד יִרְצֶה עַל זֶה הַדֶּרֶךְ טַעַם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ, כְּשֶׁיִּהְיֶה צָרִיךְ לוֹ בְּכָל יוֹם לִמְזוֹנוֹתָיו: