שְׁמוֹת י״ז · י״ב

וִידֵ֤י מֹשֶׁה֙ כְּבֵדִ֔ים וַיִּקְחוּ־אֶ֛בֶן וַיָּשִׂ֥ימוּ תַחְתָּ֖יו וַיֵּ֣שֶׁב עָלֶ֑יהָ וְאַהֲרֹ֨ן וְח֜וּר תָּֽמְכ֣וּ בְיָדָ֗יו מִזֶּ֤ה אֶחָד֙ וּמִזֶּ֣ה אֶחָ֔ד וַיְהִ֥י יָדָ֛יו אֱמוּנָ֖ה עַד־בֹּ֥א הַשָּֽׁמֶשׁ׃

טקסט הפסוק: מקרא על פי המסורה (ויקיטקסט), רישיון CC BY-SA 3.0

במילים פשוטות

ידי משה כבֵדות, ולכן לוקחים אבן ומושיבים אותו עליה, ואהרן וחור תומכים בידיו מזה אחד ומזה אחד, ויהיו ידיו אמונה עד בוא השמש. רש״י מבאר שידי משה נתייקרו מפני שנתעצל במצווה ומינה אחֵר תחתיו להילחם. עוד הוא מבאר שמשה לא ישב על כר וכסת אלא על אבן, באומרו ״ישראל שרויים בצער, אף אני אהיה עמהם בצער״. אבן עזרא מבאר שידיו של משה היו כבֵדות יותר מידי שאר הזקנים, ולכן לא יכול היה להרימן כל היום, ולכן הושיבוהו והחזיקו בידיו. הפסוק מתאר את המאמץ האנושי לקיים את מעמד הידים המורמות, בסיוע אהרן וחור, כדי להבטיח את ניצחון ישראל.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

וידי משה כבדים. בִּשְׁבִיל שֶׁנִּתְעַצֵּל בַּמִּצְוָה וּמִנָּה אַחֵר תַּחְתָּיו, נִתְיַקְּרוּ יָדָיו:

ויקחו. אַהֲרֹן וְחוּר:

אבן וישימו תחתיו. וְלֹא יָשַׁב לוֹ עַל כַּר וָכֶסֶת. אָמַר: יִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר, אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצַעַר (תענית י"א):

ויהי ידיו אמונה. וַיְהִי מֹשֶׁה יָדָיו בֶּאֱמוּנָה, פְּרוּשׂוֹת הַשָּׁמַיִם בִּתְפִלָּה נֶאֱמָנָה וּנְכוֹנָה:

עד בא השמש. שֶׁהָיוּ עֲמָלֵקִים מְחַשְּׁבִין אֶת הַשָּׁעוֹת בָּאִיצְטְרוּלוֹגִיאָה, בְּאֵיזוֹ שָׁעָה הֵם נוֹצְחִים, וְהֶעֱמִיד לָהֶם מֹשֶׁה חַמָּה וְעִרְבֵּב אֶת הַשָּׁעוֹת (תנחומא):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וִידֵי משֶׁה יְקָרָן וּנְסִיבוּ אַבְנָא וְשַׁוִיאוּ תְחוֹתוֹהִי וִיתֵב עֲלַהּ וְאַהֲרֹן וְחוּר סַעְדָן בִּידוֹהִי מִכָּא חַד וּמִכָּא חַד וַהֲוָה יְדוֹהִי פְּרִיסָן בִּצְלוֹ עַד דְעַל שִׁמְשָׁא:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

וידי משה. ידענו כי אין כח באדם להרים ידיו יום שלם, ואפילו שעות מועטות, ואף כי עד בא השמש, והנה הזכיר וידי משה כבדים יותר מידי שאר הזקנים, ע"כ לא היה יכול להרימם תמיד:

וטעם וישימו שלא היה יכול לעמוד ושגבו מקומו:

ואהרן וחור עמדו, ואמר הכתוב כבדים על לשון זכרים, וככה מזה אחד ומזה אחד, וכמוהו והנה יד שלוחה אלי והנה בו מגלת ספר (יחז' ב ט):

ויהי ידיו אמונה. כל אחד מידיו כמו בנות צעדה (ברא' מט כב) וכמו וצדיקים ככפיר יבטח (משלי כח):

ואמונה דבר עומד וקיים והוא שם דבר וי"א מגזרת ויהי אומן את הדסה (אסתר ב ז) כאלו אומנים הם שישאו ידיו:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

אמונה - קיימין בחזקן. וכן: ותקעתיו יתד במקום נאמן, מקום חזק. וכן:בכל דור ודור אמונתו, קיומו לדור דור. וכן: וחלים רעים ונאמנים חלאים ארוכים וקיימים

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

וידי משה כבדים כבד ממנו הדבר לעמוד כל היום כמו שנאמר מחר אנכי נצב על ראש הגבעה, וכבד ממנו להרים ידו כל שעה, ועל העמידה תקנו ויקחו אבן וישימו תחתיו וגו׳‎ ועל שהיו ידיו כבדים להרים מטה האלוקים כל שעה תקנו להיות תומכים אהרן וחור בידיו מזה אחד ומזה אחד שלא ימס לב העם אם ישפילה, ודבר זה גרם שהיו ידיו אמונה עד בא השמש כל דבר העומד בחזקו ובעמדו ואינו מחליש ואינו נחסר מכמות שהיה קרוי אמונה כמו ותקעתיו יתד במקום נאמן, שתרגומו באתר קיים. ועוד הרבה אף כאן ויהי ידיו אמונה קיימות ועומדות ומרימות מטה האלוקים עד בא השמש ודבר זה גרם להחליש יהושע את עמלק ואת עמו שהיו ישראל רואים את ידיו של משה מרימות המטה ומתגברים. כתיב ידו וכתיב ידיו אלא בתחלה מגביה ידו אחת ומנמיך ידו אחת עד שהתחילו שתי ידיו להיות כבדים. נמצא במדרש ויהי ידיו פרושות השמים.אמונה להזכיר זכותו של אברהם שנאמר בו והאמין בה׳‎ עד בא להזכיר זכותו של יצחק שנאמר ויצחק בא מבא. השמש להזכיר זכותו של יעקב שנאמר כי בא השמש.אמונה לשון רבות כמו שאומרים לרבים אמונים כן יאמר לרבות אמונה, דוגמא בנות צעדה עלי שור, ועיניו קמה. אלה היו ערי המועדה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. כִּי עֲמָלֵק בָּא עֲלֵיהֶם בִּימֵי מֹשֶׁה שֶׁהָיָה זְמַן בּוֹקְרָן וּתְחִלַּת זְרִיחָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְאַחַר כָּךְ בִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר בְּקוּם עֲלֵיהֶם הָמָן מִזֶּרַע עֲמָלֵק וְהוּא זְמַן הַעֲרֵב שִׁמְשָׁן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י עַל פָּסוּק ״וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל״ זֶה בִּימֵי מָרְדְּכַי (בראשית מט כז). לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ״, כִּי עָמְדָה זְכוּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל גַּם בִּימֵי מָרְדְּכַי, כְּאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מגילה יג:) כֵּיוָן שֶׁנָּפַל הַגּוֹרָל לְהָמָן בְּיֶרַח אֲדָר שָׂמַח שִׂמְחָה גְּדוֹלָה לְפִי שֶׁבּוֹ מֵת מֹשֶׁה, וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁבַּאֲדָר נוֹלַד מֹשֶׁה, עַיֵּן בַּיַּלְקוּט דִּמְגִלָּה. שְׁמַע מִינָהּ שֶׁהָמָן סָבוּר שֶׁמֹּשֶׁה מֵת וְתַמָּה זְכוּתוֹ, וְטָעָה כִּי מֵאַחַר שֶׁנּוֹלַד בַּאֲדָר זְכוּת זֶה עָמַד לְיִשְׂרָאֵל בַּחֹדֶשׁ הַהוּא. לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ״. וְעַל כֵּן תִּקְּנוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה עַמּוּדִים אֵלּוּ: תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ט כז) ״קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ״ - קִיְּמוּ מַה שֶּׁכְּבָר קִבְּלוּ; עֲבוֹדָה, עַל יְדֵי הַצּוֹמוֹת שֶׁנֶּחְשְׁבוּ כְּקָרְבָּן, וְזַעֲקָתָם הַיְינוּ עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב; וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת, הַיְינוּ גְּמִילוּת חֲסָדִים.

דָּבָר אַחֵר: עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. עַד בֹּא הַעֲרֵב שִׁמְשׁוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (במדבר לא, ב) ״נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים, אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּךָ״. וְאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמַע שֶׁמִּיתָתוֹ תְּלוּיָה בִּנְקָמָה זוֹ, מִכָּל מָקוֹם לֹא אִחֵר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר, כִּי חָפֵץ בְּבֵית יַעֲקֹב לִרְאוֹת נִקְמָתָם מֵאוֹיְבֵיהֶם בְּחַיָּיו. לְכָךְ נֶאֱמַר ״עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ״, שֶׁכָּל כָּךְ הָיוּ יָדָיו אֱמוּנָה לִנְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁלֹּא הִקְפִּיד אֲפִלּוּ עַל בִּיאַת שִׁמְשׁוֹ, דְּהַיְנוּ מִיתָתוֹ, וַהֲרֵי כְּאִלּוּ מָסַר נַפְשׁוֹ עֲלֵיהֶם. וְיֵשׁ רֶמֶז גַּם עַל יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ, כְּאָמְרוּ רז״ל (דברים רבה ג, טז) ״ה׳ בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ״ (נחום א, ג) - ״בְּסוּפָה״ זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַתָּשֶׂם בַּסּוּף״, ״וּבִשְׂעָרָה״ זֶה אֵלִיָּהוּ שֶׁעָלָה בַּסְּעָרָה. וְלָמְדוּ מִזֶּה שֶׁגַּם מֹשֶׁה יָבוֹא עִם אֵלִיָּהוּ כְּשֶׁיָּבוֹא מָשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (תהלים פט, לז) ״וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי״. לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ״, עַד שֶׁיָּבוֹא מָשִׁיחַ, ״וּכְאוֹר בֹּקֶר יִזְרַח שָׁמֶשׁ״.

מקור: ספריא · נחלת הכלל