אָֽנֹכִ֖י֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִ֑͏ֽים׃

אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כְּדַאי הִיא הַהוֹצָאָה שֶׁתִּהְיוּ מְשֻׁעְבָּדִים לִי; דָּ"אַ, לְפִי שֶׁנִּגְלָה בַיָּם כְּגִבּוֹר מִלְחָמָה וְנִגְלָה כָּאן כְּזָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, - שֶׁנֶּאֱמַר וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר (שמות כ"ד), זוֹ הָיְתָה לְפָנָיו בִּשְׁעַת הַשִּׁעְבּוּד, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, מִשֶּׁנִּגְאֲלוּ - הוֹאִיל וַאֲנִי מִשְׁתַּנֶּה בְמַרְאוֹת, אַל תֹּאמְרוּ שְׁתֵּי רָשׁוּיוֹת הֵן, אָנֹכִי הוּא אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מִמִּצְרַיִם וְעַל הַיָּם. דָּ"אַ לְפִי שֶׁהָיוּ שוֹמְעִין קוֹלוֹת הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר אֶת הַקּוֹלֹת - קוֹלוֹת בָּאִין מֵאַרְבַּע רוּחוֹת וּמִן הַשָּׁמַיִם וּמִן הָאָרֶץ - אַל תֹּאמְרוּ רָשׁוּיוֹת הַרְבֵּה הֵן; וְלָמָה אָמַר לְשׁוֹן יָחִיד אֱלֹהֶיךָ? לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְמֹשֶׁה לְלַמֵּד סָנֵגוֹרְיָא בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, וְזֶה שֶׁאָמַר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ - לֹא לָהֶם צִוִּיתָ לֹא יִהְיֶה לָכֶם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֶלָּא לִי לְבַדִּי (שמות רבה):

מבית עבדים. מִבֵּית פַּרְעֹה שֶׁהֱיִיתֶם עֲבָדִים לוֹ, אוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא מִבֵּית עֲבָדִים שֶׁהָיוּ עֲבָדִים לַעֲבָדִים? תַּ"לֹ וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם (דברים ז'), אֱמֹר מֵעַתָּה עֲבָדִים לַמֶּלֶךְ הָיוּ וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים (מכילתא):

אֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ דִי אַפֵּיקְתָּךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבֵּית עַבְדוּתָא:

דבור הראשון אנכי, דע כי כל המצות הם על שני דרכים, והדרך הראשון מצות שהם נטועות מהשם בלב כל אנשי דעת והם רבים, ואין בעשרת הדברים רק השבת לבדה שאינה בכלל שקול הדעת, על כן כל משכיל בכל עם ולשון מודים בהם כי הם נטועים בשקול הדעת, ועליהם אין להוסיף ולא לגרוע, והם ששמר אברהם עם מצות האחרות נוספות והשם לא נתן התורה רק לאנשי הדעת, ומי שאין לו דעת אין לו תורה, והדרך השנית מצות הנעלמות ואינן מפורשות למה צוו, וחלילה חלילה שתהיה מצוה אחת מהן מכחשת שקול הדעת, רק אנחנו חייבים לשמור כל אשר צונו השם, בין שנגלה לנו הסוד, בין שלא נגלה, ואם מצאנו אחת מהן מכחשת שקול הדעת אינו נכון שנאמין בו, כי הוא כמשמעו, רק בספרי חכמינו ז"ל נבקש מה טעמו אם היא על דרך משל, ואם לא מצאנו זה כתוב נבקש אנחנו ונחפש בכל יכלתנו, אולי נוכל לתקן אותה, ואם לא יכלנו נניחה כאשר היא, ונודה שלא ידענו מה היה, כמו ומלתם את ערלת לבבכם (דבר' י טז), וכי הוא צונו שנרצחנו כאכזרי, וידענו דעת ברורה כי כל המצות שאינם חייבים משקול הדעת, סוד אחד יש לכל אחד מהן, ואם נעלם ממנו והעד על זה, כי כתוב במקצתם למה צוו, כמו השבת שהוא זכר למעשה בראשית, וחג המצות למען תזכור (דבר' טז ג), ואהבתם את הגר כי גרים הייתם (שם י יט) והכלאים פן תקדש (שם כב ט) ולא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם (שם יז טז) וכן לא ירבה לו נשים, והזכיר למה, ולא יסור לבבו (שם שם יז) ולא שהיא מצוה בפני עצמה כאשר הוא כתוב בהלכות שמעון בן קיירא וטעם "וקרא בו" (שם שם יט) לבלתי רום לבבו מאחיו (שם שם כ), ופרשת "הקהל" למען ילמדו (שם לא יב), ורבות מצות ככה, אם כן יוכל המשכיל שהשם פקח עיניו לדעת מדברי תורה סוד כל המצות, וכל המצות על ג' דברים, האחת מצות הלב, והב' מצות הלשון, והג' מצות עשה, ומצות הלב על שני דרכים מצות עשה ומצות לא תעשה, והנה מצות עשה ואהבת את ה' אלהיך (דבר' יא, א) ולדבקה בו, וליראה את השם הנכבד (שם כח נח), ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח) ומצות לא תעשה לא תשנא את אחיך בלבבך, ולא תקום ולא תטור (שם שם יז יח), גם מצות הלשון עשה ולא תעשה, עשה כמו ק"ש וברכת המזון, וברכת כהנים גם וידוי מעשר ורבים ככה, ומצות לא תעשה, לא תענה ברעך (פ' טז) אלהים לא תקלל (למטה כב כז) לא תקלל חרש (ויקרא יט יד), ומצות עשה ולא תעשה במעשה הם רבים, ואין צורך להזכירם, ומצות הלב הם העקרים הנכבדים על כולם ורבים חשבו כי אין עון במחשבת הלב, רק בדברי עו"ג ובאמת כי היא קשה לבדה יותר מכל מחשבות רעות, רק היא כנגד כולם והלא יראו כתוב, שש הנה שנא השם (משלי ו טז) ושם כתוב לב חורש מחשבות און (שם שם יח) וכתיב, הטיבות כי היה עם לבבך (דה"ב ו ח) הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם (תה' קכה ד) והיה לבבכם שלם (מ"א ח סא) אני ה' חוקר לב (ירמי' יז י) וה' יראה ללבב (ש"א טז ז), והנה זה הדבור הראשון הוא עיקר כל התשעה הדברים הנכתבים אחריו, והוא קרוב ממצות הלב, וטעם זה הדבור שיאמין, ותהיה אמונת לבו בלי ספק, כי זה השם הנכבד שהוא נכתב ולא נקרא הוא לבדו אלהיו:

שאלני ר' יהודה הלוי מנוחתו כבוד למה הזכיר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא אמר שעשיתי שמים וארץ, ואני עשיתיך? וזאת היתה תשובתי אליו, דע כי אין מעלות בני אדם שוות באמונתם בלבם שהם מאמינים בשם הנכבד, כי הרבים מאמינים להשמעות אזנים שיאמר להם אדוניהם ככה, ולמעלה מהם שראו זה כתוב בדברי התורה שנתן השם למשה, ואם יבוא אפיקורס לערער כי אין אלהים ישימו ידם לפיהם, כי לא ידעו להשיב, ואשר נשאו לבו ללמוד חכמות, שהם כמו מעלות לעלות בהם אל מקום חפצו, יכיר מעשה השם במתכות ובצמחים ובחיות, ובגוף האדם בעצמו, שידע מעשה כל אבר ואבר כפי התולדות, ולמה היה על זאת המתכונת, ויגבה לבו אחרי כן לדעת דברי הגלגלים שהם מעשה השם בעולם האמצעי שהוא עומד, וידע זמן מתי תקדר השמש או הלבנה וכמה יקדר השמש ממנה גם ידע הלבנה למה נקדרה ומי גרם לה, וכל אלה ידע בראיות גמורות שאין בהם ספק, ומדרכי השם ידע המשכיל את השם, וככה אמר משה, הודיעני נא את דרכיך ואדעך (למטה לג יג), והנה השם הנכבד הזכיר בדבור הא', "אנכי ה' אלהיך" וזה לא יוכל להבין רק מי שהוא חכם מופלא, כי כבר פירשתי בפ' ואלה שמות כי זה השם לבדו הוא העומד בלא שינוי, ואין זולתו שוכן עד, ולא כמוהו יושב קדם סלה (תה' נה, כ) ומעמיד העולם העליון בכחו והעולם האמצעי בכח השם ומלאכיו הקדושים שהם בעולם העליון וזה העולם השפל שאנו בו מעמדו בכח השם, ובכח שני העולמים העליונים והנה יספיק למשכיל ככל גוי דבור אנכי ה', כי עשיית שמים וארץ היום קרוב מחמשת אלפי שנה, וישראל לבדם מודים בזה, וחכמי האומות אינם מכחישים כי השם הוא לבדו עשה שמים וארץ, רק הם אומרים כי השם הוא עושה תדיר בלי ראשית ואחרית והנה השם עשה אותות ומופתים במצרים עד שהוציאם משה להיות להם לאלהים, וככה אמר משה "או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי" (דבר' ד לד) והטעם כי השם עשה לישראל מה שלא עשה לכל גוי כי השם ברא העולם האמצעי, והוא מושל על העולם השפל כפי מה שיש במערכת מזל כל עם מטוב או רע כן יקרנו כי כן חלק להם השם, והנה היתה במערכת ישראל כפי ככבי מזלם להיות עוד עובדים, והשם בכחו למען אהבת האבות חדש אותות בעולם השפל שלא היה בממשלת העולם האמצעי, והוציא ישראל מרשות המזלות להיותם לו לעם נחלה, ובעבור זה אמרו קדמונינו אין מזל לישראל (נדרים לב א) ועוד אבאר זה בדרך משלים בפ' כי תשא והנה בעבור האות שעשה השם במצרים אמר משה אתה הראת לדעת (דברים ד לה) שהכל ראו זה חכמים ושאינן חכמים, גדולים וקטנים, גם הוסיף עוד בדבר מעמד הר סיני ששמעו קול השם על כן אחריו, מן השמים השמיעך את קולו ליסרך (שם פ' לו) ואמר באחרונה כי הדעת הגמורה שישיב האדם אל לבו עד שיתברר לו בראיות כי השם הוא לבדו, על כן אמר וידעת היום והשיבות אל לבבך (שם פ' לט), ואמר דוד ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו (דה"א כח ט) והדעת הוא בלב לא בהודעת הפה, והנה הזכיר למשכיל אנכי ה' והוסיף אשר הוצאתיך שיבין המשכיל ושאינו משכיל ואמר אלהיך כי אתה חייב בעבור שהוצאתיך מבית עבדים להיות לי לעבד שתעבדני, ותהיה לי לעם ואני אהיה לך לאלהים, ומשה פי' זה בפרשת כי ישאלך בנך (דבר' ו כ), כי טעם השאלה למה אנו חייבים לעשות מצות השם יותר מכל האדם והלוא בורא אחד לכולנו, והנה הזכיר שלש תשובות, הא' עבדים היינו לפרעה (שם שם כא) והוא עשה לנו זאת הטובה הגדולה, על כן אנו חייבין לשמור כל מה שיצונו, אפילו לא היינו יודעים טעם מצותיו, והב' כי אלה המצות אינם לצרכו, כי אם לטוב לנו כל הימים לחיותנו (שם שם כד) והשלישית, וצדקה תהיה לנו (שם שם כה) שנהיה צדיקים לנחול העוה"ב ואנשי המחקר מצאו כל דברי הגופות שהם עשרה והם ראשים כללים אין למעלה מהם, הראשון הוא עצם כל דבר והוא עומד והט' דברים כולם מקרים, וכולם נסמכים על הראשון ונלוים אליו וממנו יצאו כי הוא כמדות האחד בחשבון עשרה, כי ממנו יצא כל חשבון, וכל חשבון ימצא בו כי הוא היסוד והנה זה הדבור הראשון שאמר השם הנכבד כולל כל מצות הלב והלשון והמעשה, כי מי שאינו מאמין בלבו בשם אין עליו מצוה וחייב אדם להזכירו בכל רגע לכבודו, כי כל מה שיעשה לא יעשנו כי אם בעבור כבודו, ולא ימנע עצמו ממצות לא תעשה, רק בעבור כבוד השם לבדו, כאדם נותן צדקה לעני לא יתננו בעבור כבוד הגבאי, ולא בעבור שישבחוהו בני אדם, כי אז תהיה מעלת האדם גבוהה בעיניו ממעלת כבוד השם שנתן לו הון, ועדף ממונו מה שיוכל לתת לקבל שכר מהשם, וככה העושה עבירה בסתר בעבור שלא יודע למלך או יראוהו בני אדם ויקל בעיניהם, והחושב זה הוא משוגע, כי כן כתוב, אם יוצר עין הלא יביט (תה' צד ט) והנה השם רואה במסתרים מה שלא יוכלו בני אדם לראות בגלוי כי השם יודע מחשבותיו וסודו, והנה פחד מהמלך שימות מחר שלא יענישוהו, ולא יפחד ממלך האמת שנפשו בידו בעולם הזה ובעולם הבא:

והגאון רב סעדיה חבר אזהרות וכלל כל המצות באלה עשרת הדברים, ומצאו השם הנכבד בחמשה דברים הראשונים, וכבר פירשתי, כי הדבור הראשון הוא היסוד, ועליו כל בניני המצות, ואחריו כתוב, לא יהיה לך, ופשע מי שאינו מאמין בשם גדול מפשע עובד ע"ג, כי יש רבים שהם מאמינים בשם, והם מזבחים ומקטרים לע"ג, כמו המקטירים למלכת השמים, שהם חושבין כי ייטיבו להם, כאשר אמרו ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים וגו' חסרנו כל (ירמיה מד יח) וכתוב את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים (מ"ב יז לג) וככה נעמן בהשתחויתי בית רמון (מ"ב ה יח) והנה אלה מודים בשם, רק משתפים עמו אחר, על כן בדבור זה כתוב השם הנכבד, ובדבור השלישי גם הוא כתוב, כי פשע הנשבע לשקר פחות מע"ג, רק הוא בוזה השם בגלוי, אולי עשה זה בעבור כעס או צורך, כי בלבו מאמין בשם, ואינו משתף אחר עמו, ובדבור הרביעי כתוב השם ששבת ביום השביעי, והנה העושה מלאכה בשבת הוא מכחיש מעשה בראשית, וזה הפשע פחות מאשר ישא את שמו לשוא, ובדבור החמישי כתוב השם כי האבות משתפים עמו ביצירתו, ואם לא יכבדם כאילו אינו מכבד השם, וחמשה דברים הנותרים הם כנגד האדם, והראשון הוא הקשה שהוא להפריד הנשמה מעל הגוף, ואשר אחריו אינם בגוף, ואשר אחריו לא תגנוב בממון ואחר כן בלשון, ואחר כן חמוד בלב:

אָנֹכִי. לְבַדִּי, הוּא ה', הַנּוֹתֵן מְצִיאוּת, הַקַּדְמוֹן, הַנּוֹדָע אֶצְלְךָ בְּקַבָּלָה וּבְמוֹפֵת.

אֱלֹהֶיךָ. וּמְקַיֵּם אֲנִי מַה שֶּׁקִּבַּלְתָּ עָלֶיךָ לִהְיוֹת אֱלֹהֶיךָ, בִּלְתִּי אֶמְצָעִי, וְלָכֵן לִי לְבַדִּי תִּתְפַּלֵּל וְאוֹתִי תַּעֲבוֹד, בִּלְתִּי שׁוּם אֶמְצָעִי:

אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. בִּפְעֻלּוֹת מִתְנַגְּדוֹת לִפְעֻלּוֹת כָּל אֶמְצָעִי שֶׁהֵם הַטֶּבַע וְהַמַּעֲרֶכֶת, וְזֶה כַּאֲשֶׁר קִבַּלְתָּ בְּאָמְרְךָ "אָז זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ וְכוּ'" (שמות טו:ב):

מִבֵּית עֲבָדִים. לְהָסִיר כָּל אֹנֶס, שֶׁאֵין עִמּוֹ מָקוֹם לְשׁוּם מִצְוָה כְּתִקְנָהּ.

אנכי ה׳‎ אלהיך אמר רבי לוי נראה להם הקב״‎ה לישראל כמו איקונין שיש לה פנים לכל צד ואלף בני אדם מביטים בה והיא מבטת בכולם, כך הקב״‎ה כשהיה מדבר כל אחד ואחד מישראל אומר עמי הוא מדבר. אנכי ה׳‎ אלהיכם אין כתיב, אלא אלהיך, למה לפי שהיה מדבר עם כל אחד ואחד כסדר שהם עומדים סביב ההר כדכתיב והגבלת את העם סביב לאמר. ואל תתמה שהרי המן כל אחד היה טועמו לפי כחו, ומה המן כך, הדבור על אחת כמה וכמה.

ה׳‎ אלהיך כבר פירשתיו בפרשת בראשית.

אנכי ה׳‎ אלהיך הוא דבור ראשון, אנכי מצוה עליך שתחזיקני לאדון שלך לפי שהוצאתיך מארץ מצרים ויש לי עליכם דין אדנות.מבית עבדים וטוב לך לעבוד אותי מעבוד אותם עבדים.

אשר הוצאתיך היה יכול לומר אשר עשיתיך או אשר בראתיך וכן כמה הרבה חסדים שעושה עם בריותיו לומר שיש להקב״‎ה דין עלינו לקבל מצותיו, אלא אם היה אומר כן היו יכולים להשיב הלא עשית כן לכל שאר אומות ולמה תטיל עלינו בשביל כך עול תורתך, לפיכך שם לפניהם מה שלא עשה כן לכל גוי ולשום אומה אחרת.

אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ׳. יֵשׁ מַחֲלוֹקֶת בֵּין הַמְפָרְשִׁים, כִּי יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁרַק ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״ מִפִּי הַגְּבוּרָה שְׁמַעֲנוּם, וּרְאָיָתָם מִמַּה שֶּׁשְּׁתֵּי דִּבְּרוֹת אֵלּוּ נֶאֶמְרוּ בִּלְשׁוֹן מְדַבֵּר בַּעֲדוֹ וּשְׁאָר הַדִּבְּרוֹת בִּלְשׁוֹן נִסְתָּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁשָּׁמַעְנוּ מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וּמַה שֶּׁאָמְרוּ (שמות כ יט) ״דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה״, זֶהוּ לְאַחַר שֶׁשָּׁמְעוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. וּלְפִי זֶה הַדָּבָר צָרִיךְ בֵּאוּר לָמָּה נֶאֶמְרוּ דַּוְקָא שְׁנֵי דִּבְּרוֹת אֵלּוּ בִּלְשׁוֹן מְדַבֵּר בַּעֲדוֹ. וּלְפִי פְּשׁוּטוֹ אֵימָא מִלְּתָא דְּשַׁוְיָא לְתַרְוַיְהוּ, כִּי מִדֶּרֶךְ הָעוֹלָם שֶׁאַחַר שֶׁהָאָדָם רוֹאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּמַכִּירוֹ וְיוֹדְעוֹ, מֵאָז הוּא מְקַבְּלוֹ לְמֶלֶךְ. וְאַחַר שֶׁקִּבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּתוֹ, רָאוּי לְקַבֵּל מִצְוֹתָיו, הֵן מַה שֶּׁיְּצַוֶּה לוֹ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, הֵן מַה שֶּׁיְּצַוֶּה לוֹ בְּעַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁפְּנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה בִּשְׁעַת הַצִּוּוּי. אֲבָל אִם עֲדַיִן פְּנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה מֵעוֹלָם וְהוּא מְסֻפָּק בְּקַבָּלָתוֹ, אֵיךְ יִשְׁמַע לִשְׁלוּחוֹ, כִּי אִם אֵין מְשַׁלֵּחַ אֵין שָׁלִיחַ. כָּךְ הֻצְרַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדַבֵּר תְּחִלָּה בְּנוֹכֵחַ ״אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, לְהַכְנִיס בִּבְרִית קַבָּלַת אֱלֹהוּתוֹ, כִּי ״עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ״ (ישעיהו נב ח) אֶת ה׳ קְדוֹשָׁיו. וְאַחַר קַבָּלַת אֱלֹהוּתוֹ רָאוּי לִשְׁמוֹעַ גַּם אֶל שְׁלוּחוֹ אֲשֶׁר יָבֹא בִּשְׁמוֹ. וְאָכֵן לְפִי שֶׁאָמַר ״אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם״, וְלֹא נֶאֱמַר ״אֲשֶׁר בְּרָאתִיךָ״ וַ״אֲשֶׁר בָּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ״ מִן הַטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ, יָצָא מִזֶּה מִשְׁפָּט מְעֻקָּל לַטּוֹעִים לֵאמֹר: אִם תֹּאמַר לָנוּ שֶׁכֵּן הוּא שֶׁזֶּה ה׳ אֲשֶׁר הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, שֶׁמָּא יֵשׁ אֱלוֹהַּ אַחֵר אֲשֶׁר בְּרָאָנוּ וַאֲשֶׁר בָּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וּמַאי חֲזֵית לִשְׁמוֹעַ בְּקוֹל זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ אֲשֶׁר הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, שֶׁמָּא יֵשׁ אֱלֹהִים אַחֵר אֲשֶׁר בְּרָאָנוּ וּבְקוֹלוֹ אֶשְׁמָע. עַל כֵּן אָמַר מִיָּד ״לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנַי״, לְהוֹרוֹת שֶׁאֵין זוּלָתוֹ שׁוּם אֱלוֹהַּ. וְאִם כֵּן אֵין אַתָּה רַשַּׁאי לִשְׁמוֹעַ לְשׁוּם שָׁלִיחַ כִּי אִם לָזֶה הַשָּׁלוּחַ מֵאִתִּי.

וּלְפִיכָךְ הֻצְרַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְצַוּוֹת שְׁתֵּי דִּבְּרוֹת אֵלּוּ בְּנוֹכֵחַ, כְּדֵי לְחַזֵּק בְּלִבָּם קַבָּלַת עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם, וְאַחַר כָּךְ נִתְחַיְּבוּ מִמֵּילָא לִשְׁמוֹעַ גַּם אֶל שְׁלוּחוֹ הַמְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן נִסְתָּר. אֲבָל לֹא הָיָה יָכוֹל לְצַוּוֹת שְׁתֵּי דִּבְּרוֹת אֵלּוּ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, שֶׁהֲרֵי עֲדַיִן לֹא קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַמְשַׁלֵּחַ לֶאֱלוֹהַּ, וְאִם אֵין מְשַׁלֵּחַ אֵין שָׁלִיחַ. וְתֵרוּץ זֶה מַסְכִּים לִשְׁנֵי הַדֵּעוֹת, כִּי לְדַעַת הָאוֹמְרִים ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה״ מִפִּי הַגְּבוּרָה שְׁמָעוּם, אָתֵי שַׁפִּיר כְּדֵי לְהוֹדִיעָם מִי הוּא הַמְשַׁלֵּחַ אֲשֶׁר רָאוּי לִשְׁמוֹעַ בְּקוֹל שְׁלוּחוֹ. וּלְדַעַת הָאוֹמְרִים שֶׁכָּל הַדִּבְּרוֹת שָׁמְעוּ מִפִּי הַגְּבוּרָה, הִנֵּה בִּשְׁתֵּי דִּבְּרוֹת רִאשׁוֹנוֹת דִּבֵּר אִתָּם ה׳ פָּנִים אֶל פָּנִים בְּנוֹכֵחַ, כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּ מִי הוּא מַלְכָּם, וְאַחַר זֶה חַיָּבִים לִשְׁמוֹעַ בְּקוֹלוֹ אַף אִם אֵינָם רוֹאִין תְּמוּנָה זוּלָתִי קוֹל. אַף עַל פִּי שֶׁגַּם בָּרִאשׁוֹנוֹת לֹא רָאוּ שׁוּם תְּמוּנָה, מִכָּל מָקוֹם הַדִּבּוּר בְּנוֹכֵחַ מוֹרֶה עַל הַדִּבּוּר פָּנִים אֶל פָּנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים ה ד) ״פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה׳ עִמָּכֶם״ וְגוֹ׳. אֲבָל שְׁאָר הַדִּבְּרוֹת דִּבֵּר בִּלְשׁוֹן נִסְתָּר, לְהוֹדִיעַ כִּי הוּא אֵל מִסְתַּתֵּר, וְאַף עַל פִּי כֵן חַיָּבִים לִשְׁמוֹעַ בְּקוֹלוֹ אַחַר קַבָּלַת עוֹל מַלְכוּתוֹ פָּנִים בְּפָנִים.

דָּבָר אַחֵר, לְפִי שֶׁכָּל מִצְוֹת אֵלּוּ הֵם חוֹבַת הַגּוּף וְאֵינָן תְּלוּיִין בָּאָרֶץ, וְיִשְׂרָאֵל חַיָּבִים בָּהֶם בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, בֵּין בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם בֵּין בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ קַיָּם, חוּץ מִן שְׁנֵי מִצְוֹת אֵלּוּ ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״ אֵינָן מִתְקַיְּמִים כִּי אִם בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וְיָאֵר ה׳ פָּנָיו אֲלֵיהֶם וּמְדַבֵּר עִמָּהֶם בְּנוֹכֵחַ, כִּי אֵינָן בְּהֶסְתֵּר פָּנִים. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁגָּלוּ הַבָּנִים מֵעַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם, אָז ״אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ אֵינוֹ מְקֻיָּם, כִּי כְבָר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כתובות קי:) שֶׁהַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּאִלּוּ אֵין לוֹ אֱלוֹהַּ כוּ׳, וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים״ אֵינוֹ מְקֻיָּם, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹכֵחָה (דברים כח סד) ״וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים״. פֵּרַשׁ רַשִׁ״י: מִתּוֹךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה מַס לְכוֹמְרֵי עֲבוֹדָה זָרָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲבָדָם, עַד כָּאן. דִּבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁתֵּי מִצְוֹת אֵלּוּ דַּוְקָא בְּנוֹכֵחַ, כִּי בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל בְּהַצְלָחָתָם נֶאֱמַר (ויקרא כו ט) ״וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם״, וְאָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר עִמָּהֶם פָּנִים אֶל פָּנִים, וּבַזְּמַן הַהוּא מִתְקַיְּמִים שְׁתֵּי דִּבְּרוֹת אֵלּוּ, לְכָךְ נֶאֱמַר ״עַל פָּנַי״. אֲבָל שְׁאָר הַדִּבְּרוֹת מִתְקַיְּמִים אַף בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל בְּהֶסְתֵּר פָּנִים, עַל כֵּן הֵם נֶאֱמָרִים בִּלְשׁוֹן נִסְתָּר. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ (מכות כד.) ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״ מִפִּי הַגְּבוּרָה שְׁמַעֲנוּם, הִזְכִּירוּ דַּוְקָא כִּנּוּי לְשׁוֹן גְּבוּרָה כְּלַפֵּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי זֶה נֶאֱמַר עַל הַזְּמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל בְּשַׁלְוָתָם, וּבַזְּמַן הַהוּא מוֹסִיפִין כֹּחַ בִּגְבוּרָה שֶׁל מַעְלָה. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁהֵם בְּהֶסְתֵּר פָּנִים הֵם מְתִישִׁין כֹּחוֹ כִּבְיָכוֹל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ילקוט האזינו תתקמה) שֶׁהַצַּדִּיקִים מוֹסִיפִין כֹּחַ בִּגְבוּרָה שֶׁל מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד יז) ״וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה׳״. וְהָרְשָׁעִים מְתִישִׁין כֹּחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי״. וְכָל זֶה נֶאֱמַר מִצַּד הַמְקַבְּלִים, כִּי בֶּאֱמֶת אֵין שִׁנּוּי לְמַעְלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מלאכי ג ו) ״אֲנִי ה׳ לֹא שָׁנִיתִי״. אַךְ תַּשּׁוּת כֹּחַ זֶה הוּא בִּזְמַן שֶׁעֲוֹנוֹתָיו יִלְכְּדוּ אֶת הָרָשָׁע וְדִינוֹ חָרוּץ לְהַפְסִיק שֶׁפַע הַצִּנּוֹרוֹת מִמֶּנּוּ, נִרְאֶה כְּאִלּוּ יֵשׁ חָלִילָה תַּשּׁוּת כֹּחַ לְמַעְלָה אֲשֶׁר מָנְעָה מִלְּהֵטִיב עִמּוֹ. אֲבָל הַצַּדִּיקִים גּוֹרְמִים הַשְׁפָּעַת הַצִּנּוֹרוֹת, וְעַל יָדָם נִרְאֵית גְּבוּרָה שֶׁלְּמַעְלָה.

וּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם״, וְלֹא נֶאֱמַר ״אֲשֶׁר בָּרָאתִי שָׁמַיִם וָאָרֶץ״, לְפִי שֶׁהָרוֹצֶה לְשַׁקֵּר יַרְחִיק עֵדָיו, שֶׁהֲרֵי דָּבָר זֶה לֹא רָאוּ. עַל כֵּן הִזְכִּיר לָהֶם הַדָּבָר אֲשֶׁר רָאוּ בְּעֵינֵיהֶם, וְכֵן תִּמְצָא בְּסֵפֶר הַזֹּהַר. וַ״אֲשֶׁר בְּרָאתִיךָ״ לֹא נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עירובין יג:) נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא מִשֶּׁנִּבְרָא, וְלֹא בָּא כָּאן לְהַזְכִּיר כִּי אִם הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר הֵטִיב לָהֶם, כִּי בַּעֲבוּרָם הֵם חַיָּבִים לְעָבְדוֹ.

אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ׳. טַעַם כֶּפֶל אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ וְגוֹ׳ מִבֵּית עֲבָדִים, פְּשַׁט הַדְּבָרִים הוּא שֶׁכַּוָּנָתוֹ לְהַגְדִּיל עוֹצֶם שְׁבִיָּתָם שֶׁהָיוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מָקוֹם שֶׁאֲסִירָיו לֹא פָתַח (ישעיהו יד:יז) וְגוֹ׳, נוֹסָף עַל הַפְלָגַת טֻמְאָתָהּ, וְעוֹד שֶׁהָיוּ שָׁם בְּגֶדֶר עֲבָדִים וְהוֹצִיאָנוּ ה׳.

עוֹד יְכַוֵּן ה׳ לוֹמַר עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ - הִנֵּה הִזְכִּיר בִּתְחִלַּת דִּבְרֵי ה׳ שְׁנֵי עִנְיָנִים: הָאֶחָד הֱיוֹתוֹ ה׳ בָּרוּךְ הוּא שֵׁם הֲוָיָ״ה, זֶה יַגִּיד הָאֱמוּנָה כִּי מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ וּבְמַאֲמָרוֹ הָיָה כָּל הֹוֶה וְכָל מַה שֶׁהָיָה וּמַה שֶׁיִּהְיֶה, גַּם יַגִּיד עַל הֲוָיָתוֹ יִתְבָּרַךְ הָיָה וְהֹוֶה וְיִהְיֶה. וְהַשֵּׁנִי אָמַר ״אֱלֹהֶיךָ״, פֵּרוּשׁ שֶׁעֲלֵיהֶם לְקַבֵּל מַאֲמָרוֹ וּגְזֵרוֹתָיו, וְכָל הַמַּמְרֶה אֶת פִּיו יַכֶּנּוּ אֱלוֹהַּ. וּכְנֶגֶד שְׁתֵּי בְּחִינוֹת אֵלּוּ בָּא הָאֱלֹקִים לְהַכְרִיחַ כָּל אַחַת מֵהֶם בְּהוֹכָחָה שֶׁאֵין עָלֶיהָ טַעֲנָה. כְּנֶגֶד אָמְרוֹ אָנֹכִי ה׳, זֶה לְךָ הָאוֹת אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. דַּע כִּי בְּאֶמְצָעוּת יְצִיאַת מִצְרַיִם הֻכְחֲשׁוּ כָּל הַדּוֹבְרִים שֶׁקֶר שֶׁיֵּשׁ חָס וְשָׁלוֹם אֱמוּנָה זוּלָתוֹ, כִּי הֻכְחֲשׁוּ הַמְּאוֹרוֹת כִּי לֹא אֱלֹהִים הֵמָּה בְּהַחְשִׁיךְ ה׳ מְאוֹרָם, הֻכְחֲשׁוּ הַיַּמִּים כִּי ה׳ עָשָׂה בָּהֶם אוֹתוֹת וַהֲפָכָם לְדָם, הֻכְחֲשָׁה הָאָרֶץ בְּהַכּוֹתָהּ ה׳ וַתִּשְׁרֹץ שְׁרָצִים רָעִים, הֻכְחֲשׁוּ בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם וּבְמַזָּלָם חוֹזֶק, הֻכְחֲשׁוּ כָּל אֱלוֹהוֹת בַּעֲשׂוֹת ה׳ בָּהֶם שְׁפָטִים, הֲרֵי כִּי ה׳ הוּא אֲדוֹן כָּל הֹוֶה וְשׁוֹלֵט עַל הֹוֶה וּמַכְחִידוֹ וְגוֹזֵר עַל אַיִן וְיִהְיֶה כַּאֲשֶׁר עֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל רוֹאוֹת. וּכְנֶגֶד מַה שֶׁאָמַר אֱלֹהֶיךָ שֶׁצְּרִיכִין לְקַבְּלוֹ עֲלֵיהֶם לֶאֱלוֹהַּ לְקַיֵּם כָּל דְּבָרָיו, אָמַר טַעַם הַדָּבָר מִבֵּית עֲבָדִים, פֵּרוּשׁ, כִּי לְצַד שֶׁהָיִיתָ עֶבֶד לַזּוּלַת וַאֲנִי הוֹצֵאתִיךָ מֵעַבְדוּתָם, שׁוּרַת הַדִּין נוֹתֶנֶת כִּי תְּקַבֵּל אֱלֹהוּתִי עָלֶיךָ לְקַיֵּם כָּל דָּבָר.

עוֹד יִרְצֶה בְּכֶפֶל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לְהוֹדִיעַ סוֹד כָּמוּס כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן, כִּי נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם הֵן הֵנָּה שֶׁהָיוּ טְבוּעִים בְּטֻמְאַת מִצְרַיִם, וּבְאֶמְצָעוּת יַעֲקֹב אָבִינוּ וּבָנָיו אֲשֶׁר יָרְדוּ מִצְרַיִם הוֹצִיאוּ אוֹתָם, כְּאָמְרוֹ (בראשית מו:ג) ״כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם״. וְעַיֵּן מַה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי שָׁם, וְאָמְרוּ יוֹדְעֵי נִסְתָּרוֹת לַה׳ כִּי הוּא עַצְמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב עָלָיו (דברים ד:ז) ״כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל״ וְגוֹ׳ שֶׁעָמְדוּ בְּהַר סִינַי. וּכְפִי זֶה יִתְבָּאֵר הַכָּתוּב עַל נָכוֹן אָמְרוֹ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם הוּא הוֹצָאַת הַנְּשָׁמוֹת מִשִּׁבְיָתָם בְּטֻמְאַת מִצְרַיִם, פֵּרוּשׁ שֶׁבֵּרְרָם בְּאֶמְצָעוּת מוֹעֲצוֹתָיו יִתְבָּרַךְ, אֲבָל עוֹדָם בְּמִצְרַיִם בְּבֵית עַבְדוּת, וְאָמַר מִבֵּית עֲבָדִים כְּנֶגֶד מַה שֶׁהוֹצִיא הָעָם הַמְבֹרָר לְבַל יִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהֶם שׂוֹנְאֵיהֶם.

עוֹד יִרְצֶה עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ירושלמי סוכה ה,ד) בְּפֵרוּשׁ ״יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל״ כִּי לֹא נִתְרַצָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּתְהִלַּת מְהַלְּלָיו כְּשֶׁאָמְרוּ אֱלֹהֵי עוֹלָם וְלֹא אֱלֹהֵי הַמַּלְאָכִים, אֶלָּא כְּשֶׁאָמְרוּ ״בָּרוּךְ ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״, וְהוּא אָמְרוֹ אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ, פֵּרוּשׁ שֶׁלֹּא נִתְרַצֵּיתִי בְּשׁוּם כִּנּוּי הַמַּעֲלוֹת אֶלָּא בִּקְרִיאָתוֹ אֱלֹהֶיךָ, וּבָזֶה פִּרְסֵם מַעֲלוֹת יִשְׂרָאֵל בָּעֶלְיוֹנִים. וּכְנֶגֶד פִּרְסוּם בַּתַּחְתּוֹנִים אָמַר אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ מָקוֹם שֶׁאֵין מְצִיאוּת לָצֵאת מִשָּׁם, וְהָיְתָה הוֹצָאָתְךָ פִּרְסוּם גָּדוֹל לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. וְצֵא וּלְמַד מִדִּבְרֵי יִתְרוֹ שֶׁהוּא אֶחָד הַמְיֻחָד מֵהָאֻמּוֹת. וְאָמְרוֹ מִבֵּית עֲבָדִים, פֵּרוּשׁ לֹא הוֹצֵאתִיךָ בְּדֶרֶךְ שֶׁיִּשָּׁאֵר עָלֶיךָ שֵׁם עַבְדוּת. הַמָּשָׁל, אִם הָיָה ה׳ מוֹצִיאָם בְּדֶרֶךְ בְּרִיחָה וְכַדּוֹמֶה, הֲגַם שֶׁהָיְתָה הַהַצָּלָה נְכוֹנָה, אַף עַל פִּי כֵן שֵׁם עַבְדוּת לֹא יֵעָקֵר מֵהֶם כִּי אֵלֶּה עַבְדֵי פַרְעֹה. וּמִמַּה שֶׁהוֹצִיאָם בְּכַמָּה נוֹרָאוֹת עַד שֶׁאָמַר פַּרְעֹה ״הֲרֵי אַתֶּם לְעַצְמְכֶם, הֲרֵי אַתֶּם בְּנֵי חוֹרִין״ וְכוּ׳ (ילקוט ר״ח), וְעוֹד לוֹ כְּשֶׁרָדַף שֶׁעָשָׂה ה׳ הַפֶּלֶא הַגָּדוֹל בְּהַטְבָּעָתוֹ בַּיָּם, בָּזֶה פָּקַע שֵׁם עַבְדוּת מֵהֶם.

עוֹד יִרְצֶה לְדַבֵּר עִם הַנֶּפֶשׁ וְעִם הַגּוּף. כְּנֶגֶד הַנְּשָׁמָה אֲשֶׁר תַּכִּיר בְּחִינַת הָרוּחָנִיּוּת אָמַר אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ, כִּי הַנְּשָׁמָה תַּכִּיר בְּחִינַת הָאֱלֹהוּת. וְאוּלַי בְּאוֹתוֹ רֶגַע עַצְמוֹ הָיְתָה יְצִיאַת הַנֶּפֶשׁ וְהִכִּירָה אֱלוֹהַּ שֶׁלָּהּ כְּשֶׁאָמַר לָהּ ״אָנֹכִי״, וְלָזֶה אָמַר לְשׁוֹן יָחִיד אֱלֹהֶיךָ, כִּי בְּחִינַת הַנְּשָׁמוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת מִתְאַחֶדֶת הִיא וְאֵין בָּהֶם פֵּרוּד בְּעוֹלָם הַפֵּרוּד שֶׁהוּא עוֹלָם הַזֶּה. וְתִמְצָא שֶׁאָמַר דָּוִד בְּדִבְרֵי הַיָּמִים (א יז,כא): ״וּמִי כְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ״, פֵּרוּשׁ אֲפִלּוּ בָּאָרֶץ בִּמְקוֹם הַפֵּרוּד הֵם גּוֹי אֶחָד, כִּי נִתְקַדְּשׁוּ וְנַעֲשׂוּ בָּאָרֶץ כְּמַלְאָכִים, וְהוּא הַשֶּׁבַח שֶׁמְּשַׁבְּחָם בּוֹ דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם. וּכְנֶגֶד בְּחִינַת הַגּוּף וְחַיּוּתוֹ שֶׁהוּא בְּחִינַת הַדּוֹמֶה לְחַיּוּת הַבַּהֲמִי, אָמַר הַכָּרַת חֶסֶד עוֹלָם הַזֶּה כִּי לֹא תוּכַל בְּחוֹן בְּחֵשֶׁק רוּחָנִיּוּת הַנָּאוֹר.

עוֹד יִרְצֶה אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ, פֵּרוּשׁ, קוֹדֶם בִּיאָתְךָ לָעוֹלָם הַזֶּה, כִּי אַתָּה אוֹר מֵאוֹר הַקָּדוֹשׁ חֵלֶק ה׳, כְּאָמְרוֹ (דברים לב,ט) ״חֵלֶק ה׳ עַמּוֹ״. וּבְחִינָה זוֹ תַּגִּידֶנָּה תֵּיבַת ״אֱלֹהֶיךָ״, כִּי לֹא יִתְיַחֵס דָּבָר זֶה אֶלָּא לִבְחִינַת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁהוּא מֵאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן וְכַנִּרְמָז בְּרוּבֵּי מַאַמְרֵי רַזַ״ל. וְאָמְרוֹ אֲשֶׁר וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ, אֲשֶׁר עַל כֵּן הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּבָזֶה הִגִּיד טַעַם אֲשֶׁר הִרְעִים וְהִרְעִישׁ ה׳ תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֶיהָ שָׁמַיִם וּצְבָאֶיהָ בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיאָם, כִּי מֵהַנִּמְנָע שֶׁיַּצִּיל חֶלְקֵי הַקְּדֻשָּׁה וּלְקָרְבָם אֵלָיו.

עוֹד יִרְצֶה עַל זֶה הַדֶּרֶךְ, אָנֹכִי ה׳, פֵּרוּשׁ, בֵּין בִּזְמַן שֶׁאֲנִי מִתְחַסֵּד עִמְּךָ אֶהְיֶה לְךָ לְרִבּוֹן, בֵּין בִּזְמַן שֶׁאֲנִי מְיַסְּרֶךָ וּמוֹכִיחֲךָ אֶהְיֶה אֱלֹהֶיךָ.

עוֹד יִרְצֶה עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (תהילים קטז:ד) ״כּוֹס יְשׁוּעוֹת וְגוֹ׳ וּבְשֵׁם ה׳ אֶקְרָא צָרָה וְיָגוֹן וְגוֹ׳ וּבְשֵׁם״ וְגוֹ׳, וְדָרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות ס,א) מְבָרְכִין עַל הָרָעָה בְּשִׂמְחָה כְּשֵׁם וְכוּ׳, וְהַטַּעַם כִּי בְּחִינַת הַמּוּסָר מֵה׳ אֵינוֹ אֶלָּא לְצַד הַטּוֹב וְהַחֶסֶד, וְהוּא אָמְרוֹ אָנֹכִי ה׳ פֵּרוּשׁ מִדַּת הַחֶסֶד וְהָרַחֲמִים אֲפִלּוּ כִּזְמַן אֱלֹהֶיךָ, פֵּרוּשׁ שֶׁאֲנִי מְיַסְּרֶךָ.

עוֹד יִרְצֶה בְּאָמְרוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: אֲנִי אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, אֲנִי עָתִיד לְהוֹצִיאֲךָ מִבֵּית עֲבָדִים, וְזֶה יִרְמֹז עַל גָּלוּת הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר שִׁעְבְּדוּ בְּיִשְׂרָאֵל כָּל אוּמָּה וְלָשׁוֹן כַּמִּשְׁפָּט הָרָגִיל בְּעֶבֶד, וְרָמַז ה׳ כִּי יוֹצִיאֵנוּ מִבַּיִת זֶה.

עוֹד יִרְצֶה עַל זֶה הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וְאִם תֹּאמַר וְלָמָּה הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם וְלֹא הִגְדַּלְתָּ חַסְדְּךָ עִמָּנוּ שֶׁהָיָה ה׳ מַמְשִׁיל יִשְׂרָאֵל שָׁם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם וְיַעֲבִידוּ בְּעוֹבְדֵיהֶם וְיִשְׁלְטוּ בָּהֶם וְיִקְחוּ אֶת אַרְצָם מִיָּדָם וְיֵשְׁבוּ בָהּ לְעֵינֵיהֶם, וְיֵשׁ בָּזֶה יוֹתֵר נַחַת רוּחַ לְיִשְׂרָאֵל וְהַגָּדַת עֹצֶם הַיְּכֹלֶת כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים שׁוֹפְטִים בָּאָרֶץ וְשׁוֹלְטִים בָּהּ. לָזֶה אָמַר ה׳ כִּי טַעַם הַדָּבָר הוּא לְצַד שֶׁהָאָרֶץ הִיא בֵּית עֲבָדִים, פֵּרוּשׁ עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (דברים לב:ח) ״בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן וְגוֹ׳ יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים״, וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (זהר ח״א קח:) כִּי ה׳ חִלֵּק מְקוֹמוֹת הָעוֹלָם לְשָׂרֵי מַעְלָה זוּלַת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר בָּחַר לוֹ לִשְׁמוֹ כִּבְיָכוֹל, וְהוּא אָמְרוֹ מִבֵּית עֲבָדִים, פֵּרוּשׁ, מָקוֹם שֶׁהוּא שֶׁל עֲבָדִים שֶׁל ה׳, פֵּרוּשׁ שֶׁמֶּמְשַׁלְתּוֹ מֶמְשֶׁלֶת שַׂר אֶחָד מֵעַבְדֵי ה׳, וְלֹא רָצָה ה׳ שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל תַּחַת מֶמְשֶׁלֶת הַשָּׂרִים אֶלָּא תַּחַת מֶמְשַׁלְתּוֹ יִתְבָּרַךְ בַּכֹּל, וְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצַד שֶׁהִיא בֵּית עֲבָדִים לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ אֲשֶׁר הִיא בֵּית אֱלֹהִים.