שְׁמוֹת כ״א · י״ד

וְכִֽי־יָזִ֥ד אִ֛ישׁ עַל־רֵעֵ֖הוּ לְהׇרְג֣וֹ בְעׇרְמָ֑ה מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י תִּקָּחֶ֖נּוּ לָמֽוּת׃ {ס}

במילים פשוטות

אם יזיד איש להרוג את חברו בערמה ובכוונה תחילה, אפילו מעל המזבח תיקחנו למות. רש״י מבאר שכתוב זה בא ללמד שההורג במזיד אינו זוכה למקלט, ואפילו כהן העובד עבודה ייקחוהו מן המזבח להמיתו. אבן עזרא מבאר שהמילה ״להורגו״ מלמדת שהכוונה כאילו כתוב שהרגו בערמה ובזדון גמור. הכתוב מדגיש את חומרת הרצח המכוון: אין שום מקום קדוש שיכול להגן על הרוצח שהרג בכוונה תחילה, ואפילו קדושת המזבח נדחית מפני הצורך להעמידו לדין. בכך מובחן הרוצח במזיד מן ההורג בשוגג, שלו ניתן מקלט.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

וכי יזד. לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר מַכֵּה אִישׁ וְגוֹ' שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִלּוּ גּוֹי, וְרוֹפֵא שֶׁהֵמִית וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁהֵמִית בְּמַלְקוּת אַרְבָּעִים, וְהָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ וְהָרַב הָרוֹדֶה אֶת תַּלְמִידוֹ, וְהַשּׁוֹגֵג, תַּ"לֹ וְכִי יָזִד - וְלֹא שׁוֹגֵג, עַל רֵעֵהוּ - וְלֹא עַל גּוֹי, לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה - וְלֹא שְׁלִיחַ בֵּית דִּין וְהָרוֹפֵא וְרוֹדֶה בְנוֹ וְתַלְמִידוֹ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵם מְזִידִין אֵין מַעֲרִימִין (מכילתא):

מעם מזבחי. אִם הָיָה כֹהֵן וְרוֹצֶה לַעֲבֹד עֲבוֹדָה תִּקָּחֶנוּ לָמוּת (יומא פ"ה):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וַאֲרֵי יַרְשַׁע גְבַר עַל חַבְרֵהּ לְמִקְטְלֵהּ בִנְכִילוּ מִן מַדְבְּחִי תִּדְבְּרִנֵהּ לִמְמָת:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

וכי יזיד. טעם להרגו, כאילו כתיב והרגו בערמה, וכמוהו כי תחל לזנות (ויקרא כא ט), שפי' כי תחלל נפשה לזנות על כן אביה היא מחללת, וידוע כי לשון חלול גם תחלה מפעלי הכפל והם שנים טעמים על כן הוצרך להפריש בין שניהם, אמר כי תֵחֵל לזנות, כי מלשון תחלה יאמר תָחֵל, כמו תָחֵל לספור (דבר' טז ט):

מעם מזבּחי. הנה זה הפך הפסוק הראשון, ששם כתוב ושמתי לך מקום והם ערי מקלט, רק המזיד שינוס אפילו על מזבחי כאשר עשה יואב יומת וקדמונינו אמרו אפילו כהן ורצה לעבוד עבודת מזבחי יומת:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

מֵעִם מִזְבְּחִי. אַף עַל פִּי שֶׁכָּל מַחֲנֵה לְוִיָּה הָיָה קוֹלֵט בַּמִּדְבָּר.

תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת. כְּעִנְיַן "הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה" (ירמיהו ז:יא).

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

מעם מזבחי וכל שכן מערי מקלט.

תקחנו למות ולא למלקות ולא לגלות.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וְכִי יָזִיד וְגוֹ׳. בְּסִפְרֵי (מכילתא כאן) וְזֶה לְשׁוֹנָם: ״לָמוּת״ - וְלֹא לָדוּן, וְלֹא לִלְקוֹת, וְלֹא לִגְלוֹת. וְזֶה הוּא טַעְמוֹ שֶׁל יוֹאָב שֶׁבָּרַח אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיַּחֲזֵק וְגוֹ׳, הֲגַם שֶׁלֹּא הֲרָגוֹ שְׁלֹמֹה אֶלָּא בְּדִין, וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת בְּסוֹף פֶּרֶק נִגְמַר הַדִּין (סנהדרין מט,א) שֶׁהָיָה מוֹרֵד בַּמַּלְכוּת, הוּא בָּרַח קוֹדֶם הַדִּין. וְאָמְרוּ בְּהַגּוֹלִין (מכות יב,א) כִּי טָעוּתוֹ הָיָה שֶׁלֹּא הָיָה מִזְבַּח עוֹלָמִים, וְגַם שֶׁתְּפָסָם בְּקַרְנוֹתָיו וְאֵינוֹ קוֹלֵט אֶלָּא גַּגּוֹ.

וְרָאִיתִי לָרַמְבָּ״ם שֶׁכָּתַב בְּפֶרֶק ה׳ מֵהִלְכוֹת רוֹצֵחַ וּשְׁמִירַת נֶפֶשׁ, שֶׁהַמִּזְבֵּחַ קוֹלֵט רוֹצֵחַ בְּשׁוֹגֵג לְעִנְיַן מִיתָה מִגּוֹאֵל הַדָּם, אֲבָל לֹא מִגָּלוּת, עַד כָּאן. וְהוּא וַדַּאי שֶׁלֹּא רָאָה הַבָּרַיְתָא שֶׁמְּדַיֵּק ״לָמוּת״ וְלֹא לִגְלוֹת וְלֹא וְכוּ׳. וַהֲגַם שֶׁיֵּשׁ לִדְחוֹק בְּיִשּׁוּב אָמְרָם ״וְלֹא לְגָלוּת״, שֶׁהַכַּוָּנָה הִיא לְמִי שֶׁנִּתְחַיֵּב גָּלוּת שֶׁלֹּא יַהַרְגֶנּוּ גּוֹאֵל הַדָּם, פֵּרוּשׁ זֶה דָּחוּק הוּא, וְגַם תַּכְחִישֶׁנּוּ מַה שֶׁלְּפָנָיו ״וְלֹא לָדוּן וְלֹא לִלְקוֹת״, וְהָבֵן. וּמַה מְאֹד גָּדְלָה לִי הַקֻּשְׁיָא לְדַעַת הָרַב בַּעַל מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ שֶׁכָּתַב וְתָמַהּ עַל רַמְבָּ״ם שֶׁחִלֵּק בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד אֲפִלּוּ לְעִנְיַן מִיתָה מִגּוֹאֵל הַדָּם, וְאָמַר כִּי אֵין לְחַלֵּק כְּלָל בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד, עַד כָּאן. וְאֵין דְּבָרָיו מְחֻוָּרִין אֲפִלּוּ בְּלֹא מַתְנִיתָא, כִּי אֵין לָנוּ לוֹמַר שֶׁאֵין מִזְבֵּחַ קוֹלֵט אֶלָּא בְּמַה שֶׁמִּעֵט הַכָּתוּב בְּפֵרוּשׁ.

מקור: ספריא · נחלת הכלל