כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחׇפְשִׁ֖י חִנָּֽם׃

כי תקנה עבד עברי. עֶבֶד שֶׁהוּא עִבְרִי; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא עַבְדּוֹ שֶׁל עִבְרִי - עֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁלְּקַחְתּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל - וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד? וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם (ויקרא כ"ה), בְּלָקוּחַ מִן הַגּוֹי, אֲבָל בְּלָקוּחַ מִיִּשְׂרָאֵל יֵצֵא בְּשֵׁשׁ? תַּ"לֹ כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי (דברים ט"ו), לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְאָחִיךָ:

כי תקנה. מִיַּד בֵּית דִּין שֶׁמְּכָרוּהוּ בִגְנֵבָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּמוֹכֵר עַצְמוֹ מִפְּנֵי דָּחְקוֹ, אֲבָל מְכָרוּהוּ בֵית דִּין לֹא יֵצֵא בְשֵׁשׁ? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ (ויקרא כ"ה), הֲרֵי מוֹכֵר עַצְמוֹ מִפְּנֵי דָּחְקוֹ אָמוּר, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם כִּי תִקְנֶה? בְּנִמְכַּר בְּבֵית דִּין:

לחפשי. לְחֵרוּת:

אֲרֵי תִזְבַּן עַבְדָא בַר יִשְׂרָאֵל שִׁתְּ שְׁנִין יִפְלָח וּבַשְׁבִיעֵתָא יִפּוֹק לְבַר חוֹרִין מַגָן:

כי תקנה. אומר לך כלל לפני שאחל לפרש, כי כל משפט או מצוה כל אחד עומד בפני עצמו ואם יכולנו למצוא טעם למה דבק זה המשפט אל זה, או זאת המצוה אל זאת, נדבק בכל יכולתנו ואם לא יכולנו נחשוב כי החסרון בא מחוסר דעתינו, ואין לאדם בעולם יותר קשה עליו מהיותו ברשות אדם כמוהו, על כן החל משפט העבד וקדמונינו אמרו כי עבד עברי הוא ישראל וככה וכי ימכור איש את בתו לאמה (פ' ז) רק וכי יכה איש את שן עבדו (למטה פ' כו) הוא כנעני וככה וכי יכה איש את עבדו (שם פ' כ), וככה אם עבד יגח השור (שם פ' לב), והנה אמרו, כי ונמכר בגנבתו (למטה כב ב) הוא ישראל, והחולקים עליהם אמרו כי עבד עברי אינו ישראל רק הוא ממשפחת אברהם וככה הבת, וכל העבדים הנזכרים אחר כן דרך אחד לכל, וראייתם דבר האשה וילדיה, כי אמרו כי המשפחה תלויה באב ועוד, ועבדו לעולם (פ' ו) כי הם אומרים כל ימיו, והיה עליהם קשה שיהיה ישראל נרצע ועתה נחפש המלות כמשמעם, אם עבד עברי אינו ישראל, למה אמר הכתוב, כי ימכר לך אחיך העברי (דבר' טו יב) והלא ידענו כי משמע לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא יט יז) ישראל וככה בין איש ובין אחיו ובין גרו (דבר' א טז), ורבים ככה, והנה אין ספק כי פי' אברם העברי שהוא מבני עבר עליו כתיב אבי כל בני עבר (ברא' י כא) הפך וחם הוא אבי כנען (שם ט יח) או נקרא עברי בעבור שבא מעבר הנהר אעפ"י שהיה ראוי להיות עברי נהרי, ונחשוב כי הכתוב תפש דרך קצרה, בעבור שמצאנו ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר (יהושע כד ג) והנה גם נקראו העברים שהם ישראל, כי ראינו שאמר משה לפרעה כה אמר ה' אלהי ישראל (למעלה ה, א) וכאשר שאל פרעה מי הוא זה השם אז השיבו ה' אלהי העברים (שם פ' ג), והנה אלהי העברים כמו אלהי ישראל והנה אם ישראל נקראו עברים בעבור שהם מיוחסים אל עבר ישתתפו עמנו בני ישמעאל ובני קטורה ובני עשו ואנחנו לא מצאנו קורא אחיך רק אדום לבדו שהיה בבטן אחד עם יעקב, גם לא תמצא בכתוב שיזכיר עשו שהוא אחינו במצות רק בדבר השליחות וכמוהו, לא תתעב אדומי כי אחיך הוא (דבר' כג ח) אחר שהזכיר אדומי, וככה על רדפו בחרב אחיו (עמוס א יא), הנה בכל המקרא לא מצאנו מלת עברי כי אם על בני יעקב, וכתוב, ושם אתנו נער עברי (ברא' מא יב), לאכול את העברים לחם (שם מג לב), מכה איש עברי (למעלה ב יא), שני אנשים עברים נצים (שם שם), ויונה אמר עברי אנכי (יונה א ט), כי הם שאלוהו, אי מזה עם אתה (שם שם ח) ואם המלה היתה כוללת עמים רבים, עוד לא השיב מאי זה עם הוא, וכתוב, פן תעבדון לעברים (ש"א ד ט) והעברים היו לפלשתים (שם יד כא), ובירמיה כתוב, לשלח איש את עבדו וגו' העברי והעבריה (ירמיה לד ט), ובסוף פירש, לבלתי עבוד בם ביהודי אחיהו איש (שם) וידוע כי אדומי לא יקרא יהודי, והחולקים אמרו, והנה כתוב, ורבים מעמי הארץ מתיהדים (אסתר ח יז) ואינם מישראל, וזה עורון, כי לפי דעתם אם פי' שהיו מתיחסים אל יהודה או ששבו לתורת יהודה, היה ראוי להיותו לבלתי עבד בם במתיהד אחיהו ועל דרך זה היה ראוי להיות עברי מתעבר, והאומר זה, מתעבר על ריב לא לו (משלי כו, יז) והנה התברר כי דברי קדמונינו נכונים, כי עליהם נסמוך בכל המצות כאשר קבלום מאבותיהם ועוד איך יעלה על לב אדם כי הישמעאלי והאדומי יעבוד שש שנים, והישראלי עד שנת היובל:

שש שנים יעבוד. ולא יותר, כמו שש שנים תזרע שדך (ויקרא כה ג) ובתחלת שנה השביעית למכירתו יצא חפשי אי זה שנה שתהיה ואל תתמה על מקץ שבע שנים הכתוב בירמיה (ירמי' לד יד) כי לכל דבר יש לו שני קצוות, והנה פעם ימצא קץ שהוא תחלה, ופעם שהוא בסוף, וזה העבד הוא הכתוב עליו ונמכר בגנבתו (למטה כב ב) שמכרוהו ב"ד רק, וכי ימוך אחיך ונמכר לך (ויקרא כה לט) או לגר, מכר עצמו כפי השנים שיש עד היובל, כי ביובל יצא, וקבלה היא ביד ישראל כי הזכר ימכר בגנבתו ולא הנקבה, בפרשה שאחר זאת אשלים הענין, אמר רבי מרינוס יו"ד לחפשי נוסף, כי הוא כמו, למשעי (יחז' טז ד) אכזרי (משלי יא יז), ור' יהודה המדקדק אמר כי הלמ"ד נוסף, כי הוא כמו, וכי תשלחנו חפשי (דבר' טו יג) והיו"ד כאלו הוא ליחס על דרך הקדמוני (יחז' י יט), והלמ"ד כלמ"ד והשלישי לאבשלום בן מעכה (דה"א ג ב), ולפי דעתי כי באו שנים משרתים והאחד היה מספיק, כמו, בתוך האהלי (יהושע ז כא) והוא תואר השם:

ומלת חנם, מגזרת, חנונו אותם (שופ' כא כב) מטעם מתנה, וטעם המ"ם לא ידענו כמ"ם ריקם (ברא' לא מב):

כי תקנה עבד עברי - במכרוהו בית דין הכתוב מדבר, כדכתיב: ואם אין לו ונמכר בגניבתו, אבל מוכר עצמו בעניותו כתיב בפרשת בהר סיני: כי ימוך אחיך ונמכר לך וגו' וכתיב בו:עד שנת היובל יעבד עמך, ובכאן הוא אומר: שש שנים יעבד, במכרוהו בית דין. יש מרבותינו, שמשווה דינם בגזרה שווה, ואם יוכל קודם לשש שנים יצא ביובל. ויש שנותן חילוק ביניהם.

ובשביעית - שביעית למכירתו ולא שביעית לשמטה.

יצא לחפשי - פעולה שאילו היה ל' אדם שהוא חפשי. היה לו לינקד בחטף (בשוא) לְחָפָשִׁי.

כי תקנה עבד נסמכה פרשה זו תחלה כאן לפי שפדאם מהיות עבדים וצוה להם שלא לשעבד איש באחיו בפרך ולדורות אלא שש שנים. כי תקנה פרש״‎י מיד בי״‎ד שמכרוהו בגנבתו או אינו אלא במוכר עצמו מפני דוחקו אבל מכרוהו בי״‎ד לא יצא בשש. וא״‎ת איך יכול לומר שמכרוהו ב״‎ד לא יצא בשש והא כתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים, וכי ימכר היינו ע״‎י אחרים משמע שבית דין מכרוהו בגנבתו, אלא במכילתא דריש ליה הכי כי תקנה מיד ב״‎ד שמכרוהו בגנבתו - ובזה אני אומר שש שנים יעבוד ואפילו הבן ועליו כל הדינים הכתובים בפרשה זו, ומה אני מקיים ועבדך שש שנים לא לבן ולא לאח. או - כי תקנה - אינו אלא במוכר עצמו מחמת דוחקו - וכיון שמכר עצמו מרצונו עובד הבן ועליו כל הדינים הכתובים כאן - אבל מכרוהו ב״‎ד - בגנבתו שנמכר בעל כרחו אין ביד רבו למסור לו שפחה כנענית בע״‎כ ואינו עובד אפילו הבן - ולעולם יוצא בשש. כשהוא אומר כי ימוך אחיך עמך וגו׳‎ הרי מוכר עצמו אמור - ומסברא עובד את הבן דמהיכן תיתי מיעוט לומר דאינו עובד את הבן, הרי קרא דועבדך כתיב גבי מכרוהו ב״‎ד שעובד את הבן. כאן פירש״‎י כשהוא אומר כי ימוך אחיך [עמך] ונמכר לך הרי מוכר עצמו וכו'. וא״‎ת ומוכר עצמו גופיה מנא לן דיוצא בשש אלא יליף לה מג״‎ש דשכיר שכיר שבהר מה משנה שכר שכיר האמור במכרוהו ב״‎ד כדכתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים אף כשכיר כתושב האמור במוכר עצמו יוצא בשש. שש שנים יעבד רמז לשש מלכיות ששעבדו בישראל, מצרים, אשור, בבל, מדי, יון, אדום. משם ואילך ובשבעית יצא לחפשי.

יעבד כענין שהוא רגיל לעבוד ולא עבודת עבד ועבודת פרך, כדמוכחי קראי במקום אחר.

ובשבעית בתחלתה. שביעית למכר ולא לשמטה שהרי לא מצינו יציאה לעבד עברי רק ביובל וכתוב שש שנים יעבוד.

יצא לחפשי הרי אמרתי אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים והם בידי ואינם רשאין למכור עצמן כדכתיב כי לי בנ״‎י עבדים וגו׳‎ ושטרי קודם לשטר אחרים.

לחפשי יש מפרשים כי הלמ״‎ד יתרה כמו למ״‎ד והשלישי לאבשלום. שהוא כמו והשלישי אבשלום אף כאן יצא חפשי, והיו״‎ד שבו הוא יו״‎ד היחס כמו יו״‎ד שבקדמוני שלישי רביעי וחבריו. וי״‎א שהוא כמו לחופש כלומר שם דבר של דרור והיו״‎ד יתרה בו כמו יו״‎ד היושבי. המגביהי. המשפילי. וחבריהם. חלה ונתרפא יכול יחזיר לו שכר בטלנותו ת״‎ל יצא לחפשי חנם חנם בלא גט שחרור ובלא גרעון כסף מה שאין כן בעבד כנעני שצריך גט שחרור ובאמה העבריה שיש ביציאתה גרעון כסף אבל זה יוצא בלא כלום להכי נקט ליה חנם.

כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי. טַעַם לְהַתְחָלַת כָּל הַדִּינִין בְּשִׁלּוּחַ הָעֶבֶד חָפְשִׁי לְשֵׁשׁ, לְפִי שֶׁהַדִּבְּרוֹת מַתְחִילִין ״אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים״ (שמות כ:ב). אָמַר כָּאן, כְּשֵׁם שֶׁהָיִיתָ עֶבֶד וְחֻפְשָׁה נִתַּן לְךָ כִּי פְּדִיתִיךָ מִבֵּית עֲבָדִים, כָּךְ תִּקְרָא דְרוֹר וְחָפְשִׁי לְעַבְדְּךָ הַנִּמְכָּר לְךָ בִּגְנֵבָתוֹ, כִּי גַּם אַתֶּם נִמְכַּרְתֶּם בִּגְנֵבַת יוֹסֵף שֶׁמְּכָרוּהוּ הַשְּׁבָטִים וְנִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר שֶׁיָּרְדוּ עַל יָדוֹ לְמִצְרַיִם לְבֵית עֲבָדִים, וְאַף עַל פִּי כֵן יְצָאתֶם לַחָפְשִׁי. כֵּן גַּם אַתֶּם לְרַבּוֹת עַבְדְּכֶם תְּשַׁלְּחוּ חָפְשִׁי.

וּמַה שֶּׁנֶאֱמַר לְשׁוֹן ״עִבְרִי״ וְלֹא נֶאֱמַר ״אָחִיךָ״ אוֹ ״יִשְׂרָאֵל״, וְכֵן בְּפָרָשַׁת רְאֵה (דברים טו יב) נֶאֱמַר ״כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה״, לְפִי שֶׁכָּל זֶרַע אַבְרָהָם הָיוּ מֵעֵבֶר הַנָּהָר, וְשָׁם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ מֵעוֹלָם. וְאַחַר שֶׁנִּכְנְסוּ בְּצֵל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה נִקְרְאוּ בְּשֵׁם ״יִשְׂרָאֵל״. וְזֶה הַחוֹטֵא שֶׁנִּמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ נִקְרָא בְּשֵׁם ״עִבְרִי״, כִּי אָחַז דַּרְכֵי אֲבוֹתָיו שֶׁל אַבְרָהָם. וּלְשׁוֹן ״עִבְרִי״ נוֹפֵל גַּם כֵּן עַל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁחָטָא וְעָבַר עֲבֵרָה, מִכָּל מָקוֹם אָחִיךָ הוּא. לְכָךְ נֶאֱמַר ״אָחִיךָ הָעִבְרִי״ וְגוֹ׳. אֲבָל מוֹכֵר עַצְמוֹ שֶׁלֹּא חָטָא, נֶאֱמַר בּוֹ (ויקרא כה לט) ״כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ״ סְתָם, וְלֹא נֶאֱמַר ״הָעִבְרִי״.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלְּכָךְ נֶאֱמַר ״עֶבֶד עִבְרִי״, לוֹמַר שֶׁכְּבָר הוּא עֶבֶד קֹדֶם שֶׁקָּנִיתָ אוֹתוֹ, כִּי שְׁטָרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹדֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה, מב) ״כִּי עֲבָדַי הֵם״. וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד״, לְפִי שֶׁשָּׁנָה בְּאִוַּלְתּוֹ לֹא הִזְכִּירוֹ בְּשֵׁם עִבְרִי. וְטַעַם ״שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד״ - יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁסְּתָם שְׁנֵי שָׂכִיר שָׁלֹשׁ שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו טז, יד) ״וְנִקְלָה כְּבוֹד מוֹאָב בְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים כִּשְׁנֵי שָׂכִיר״. וְהֻטַּל עָלָיו מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר בַּעֲבוּר הַקְּנָס שֶׁל כֶּפֶל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין הַדָּבָר כֵּן, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּמָקוֹם אַחֵר (ישעיהו כא, טז) ״בְּעוֹד שָׁנָה כִּשְׁנֵי שָׂכִיר״, וּפֵרוּשׁוֹ שָׁנָה מְצֻמְצֶמֶת, וְכָךְ פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י וְהָרַדָ״ק בַּפָּסוּק ״וְנִקְלָה כְּבוֹד מוֹאָב״. וְאוּלַי טַעֲמוֹ כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ גְּנֵבוֹת שֶׁגָּנַב: מָמוֹן בְּעָלָיו וְדַעַת בְּעָלָיו וְדַעַת עֶלְיוֹנָה, כְּנֶגְדָן יַעֲבֹד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וּבַעֲבוּר הַקְּנָס שֶׁל כֶּפֶל עוֹד שָׁלֹשׁ שָׁנִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁזֶּהוּ דּוּגְמַת כָּל הַשְּׁבִיעִית שֶׁנִּבְחֲרוּ לִמְנוּחָה, לְזֵכֶר חִדּוּשׁ הָעוֹלָם, כְּמוֹ הַשַּׁבָּת וְהַשְּׁמִטָּה וְהַיּוֹבֵל, כִּי כָל שְׁבִיעִי נִבְחָר לִמְנוּחָה. וְזֶה יוֹתֵר נָכוֹן וְקָרוֹב לִשְׁמֹעַ.

כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי. אוּלַי שֶׁיְּכַוֵּן לוֹמַר שֶׁאִם יִהְיֶה לְפָנָיו לִקְנוֹת עֶבֶד כְּנַעֲנִי וְעֶבֶד עִבְרִי יַקְדִּים הָעִבְרִי, וְזֶה שִׁעוּר הַכָּתוּב: כִּי תִּרְצֶה לִקְנוֹת עֶבֶד - תַּקְדִּים לִקְנוֹת עִבְרִי, וְלֹא תֹאמַר, אֶקְנֶה עֶבֶד שֶׁאֶעֱבֹד בּוֹ עַד עוֹלָם וְלֹא אֶקְנֶה עֶבֶד שֶׁאַחַר שֵׁשׁ שָׁנִים אֲשַׁלְּחֶנּוּ.

וְטַעַם שֶׁקְּרָאוֹ עִבְרִי, כִּי חָשׁ הַכָּתוּב לְיַחֵס שֵׁם עַבְדוּת עַל יִשְׂרָאֵל, לָזֶה כִּנָּה אוֹתוֹ בְּשֵׁם זֶה. עוֹד רָמַז כִּי שֵׁם עַבְדוּת עַל יִשְׂרָאֵל הוּא עוֹבֵר וְאֵינוֹ קָבוּעַ, מִטַּעַם כִּי לַה׳ הֵם עֲבָדִים, וְיֵצֵא מִתַּחַת יָדוֹ בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית. עוֹד יִרְמוֹז שֶׁלֹּא בָּא לִידֵי מִדָּה זוֹ עַד שֶׁעָבַר עַל הַתּוֹרָה וּמִצְווֹת, וּמְכֻוָּן לְדִבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (קידושין יד:) כִּי בִּמְכָרוּהוּ בֵּית דִּין בִּגְנֵבָתוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וְגַם בְּמוֹכֵר עַצְמוֹ מֵחֲמַת דָּחֳקוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (דברים טו:יב) ״כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי״, גַּם הוּא לֹא בָּא לִידֵי זוֹ עַד שֶׁכְּבָר קָדְמוּ לוֹ עֲבֵרוֹת, וּכְמַאֲמַר רַבִּי אַמֵי (שבת נה:) אֵין יִסּוּרִין בְּלֹא עָווֹן.

עוֹד דִּקְדֵּק לוֹמַר כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי וְלֹא אָמַר עִבְרִי עֶבֶד, לִרְמוֹז כִּי קוֹדֶם שֶׁתִּקְנֵהוּ עֶבֶד הוּא, וּכְאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (קידושין כב,ב) כִּי בְּמוֹכְרִים אוֹתוֹ בֵּית דִּין הַכָּתוּב מְדַבֵּר וּכְבָר נִתְחַיֵּב מֵהַשָּׁמַיִם. וּבָזֶה לֹא קַשְׁיָא לָמָּה הֻצְרַךְ לוֹמַר תֵּבַת עֶבֶד, שֶׁמִּזֶּה יָצָא לָנוּ לִטְעוֹת עֶבֶד שֶׁל עִבְרִי (מכילתא משפטים א) עַד שֶׁהֻצְרַךְ לְפָרֵשׁ פָּסוּק אַחֵר תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי״ (דברים טו:יב).

עוֹד נִרְאֶה כִּי טַעַם שֶׁהֻצְרַךְ לוֹמַר ״עֶבֶד״, לָתֵת טַעַם לְמָה שֶׁצִּוָּה שֵׁשׁ שָׁנִים, לָזֶה הִקְדִּים לוֹמַר כִּי זֶה שֶׁאַתָּה קוֹנֶה כְּבָר הוּא עֶבֶד, עַל דֶּרֶךְ שֶׁאָמַר (ויקרא כה:נה) ״כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים״:

שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד. טַעַם אָמְרוֹ כֵן לִדְרוֹשׁ שֶׁעַל כָּל פָּנִים יַעֲבוֹד שֵׁשׁ וַאֲפִלּוּ בָּרַח, וְאָמְרוֹ יַעֲבֹד וְלֹא פֵּרֵשׁ יַעֲבָדְךָ נִתְכַּוֵּן לְרַבּוֹת שֶׁיַּעֲבוֹד גַּם בְּמוֹת הַקּוֹנֶה לִבְנוֹ:

וּבַשְּׁבִיעִית וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ, וְלִפְעָמִים יַעֲבֹד גַּם בַּשְּׁבִיעִית כְּשֶׁיִּמָּכֵר בְּאֶמְצַע שְׁנַת עוֹלָם לְתַשְׁלוּם שָׁנָה שֶׁנִּמְכַּר בָּהּ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ שֵׁשׁ שָׁנִים שְׁלֵמִים מִיּוֹם לְיוֹם. עוֹד יִרְצֶה כִּי יַעֲבֹד גַּם בַּשְּׁבִיעִית, פֵּרוּשׁ, שְׁבִיעִית לַשָּׁנִים אִם תִּפְגַּע בְּתוֹךְ שֵׁשׁ שָׁנָיו. שׁוּב מָצָאתִי דִּיּוּק זֶה בְּדִבְרֵי רַמְבַּ״ם בְּפֵרוּשׁ הַמִּשְׁנָה (קידושין פרק א משנה ב).