כִּֽי־תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שֹׂנַאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ וְחָדַלְתָּ֖ מֵעֲזֹ֣ב ל֑וֹ עָזֹ֥ב תַּעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ׃ {ס}

כי תראה חמור שנאך וגו'. הֲרֵי כִי מְשַׁמֵּשׁ לְשׁוֹן דִּלְמָא, שֶׁהוּא מֵאַרְבַּע לְשׁוֹנוֹת שֶׁל שִׁמּוּשֵׁי כִי, וְכֹה פִּתְרוֹנוֹ: שֶׁמָּא תִרְאֶה חֲמוֹרוֹ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וחדלת מעזב לו, בִּתְמִיהָ:

עזב תעזב עמו. עֲזִיבָה זוֹ לְשׁוֹן עֶזְרָה, וְכֵן עָצוּר וְעָזוּב (דברים ל"ב), וְכֵן וַיַּעַזְבוּ יְרוּשָׁלַיִם עַד הַחוֹמָה (נחמיה ג') - מִלְּאוּהָ עָפָר לַעֲזֹר וּלְסַיֵּעַ אֶת חֹזֶק הַחוֹמָה. כַּיּוֹצֵא בוֹ כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי וְגוֹ' (דברים ז'), שֶׁמָּא תֹּאמַר כֵּן, בִּתְמִיהָ? לֹא תִירָא מֵהֶם. וּמִדְרָשׁוֹ כָּךְ דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ: כִּי תִרְאֶה וְחָדַלְתָּ, פְּעָמִים שֶׁאַתָּה חוֹדֵל, וּפְעָמִים שֶׁאַתָּה עוֹזֵר, הָא כֵיצַד? זָקֵן וְאֵינוֹ לְפִי כְּבוֹדוֹ וְחָדַלְתָּ, אוֹ בֶהֱמַת גוֹי וּמַשָּׂאוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְחָדַלְתָּ (מכילתא):

עזב תעזב עמו. לְפָרֵק הַמַּשָּׂא; מִלְּמִשְׁקַל לֵיהּ - מִלִּטֹּל מַשָּׂאוֹ מִמֶּנּוּ:

אֲרֵי תֶחֱזֵי חֲמָרָא דְסָנְאָךְ רְבִיעַ תְּחוֹת טוֹעֲנֵיהּ וְתִתִּמְנַע מִלְמִשְׁבַּק לֵהּ מִשְׁבַּק תִּשְׁבּוֹק מָא דִבְלִבָּךְ עֲלוֹהִי וּתְפָרֵק עִמֵהּ:

וחדלת. כמו חדל לך (דה"ב כה טז) מעשות הדבר וכן ושמרת (דבר' יז י) והטעם חדל שנעזוב הדבר לו לבדו רק תתיר עמו הקשרים ותעזוב המשא ויפול מזה הצד ומזה הצד ויקום החמור, ויש אומרים כמו ויעזבו ירושלים (נחמיה ג ה) לטעון המשא בדרך רחוקה:

חמור שנאך - דבר בהווה.

עזוב תעזוב - לשון סיוע וחיזוק. כדכתיב: ויעזבו [את] ירושלים עד החומה ואפס עצור ועזוב.

וחדלת מעזב לו חדל לך והשמר בך מהיותך עוזבו רובץ תחת משאו אך עזוב תעזוב עמו, כתרגומו משבק תשבוק מה דבלבך עלוהי ותפרק עמיה פי׳‎ זה ברמז בפרש״‎י בפרשת ראה גבי מסית.

תעזב עמו כדאיתא בבבא מציעא שלא יהא בעל החמור הולך ויושב לו ואומר הואיל ועליך המצוה אם רצית לפרוק פרוק לכך נאמר עמו אם הוא מניחו הרשות בידך להניחו.

עמו אי אפשר לפרוק משאוי בהמה אלא בשני בני אדם זה פורק מצד זה וזה פורק מצד זה.

וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ. לוֹמַר לְךָ דַּוְקָא שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת עִמְּךָ בִּמְלַאכְתּוֹ וְרוֹצֶה לְהָקִים עִמְּךָ, אָז אַתָּה מְחֻיָּב לְסַיֵּעַ לוֹ. אֲבָל אִם יוֹשֵׁב לוֹ וְאוֹמֵר הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מוּטָל הַדָּבָר, חַיָּב אַתָּה לְהָקִים לְבַד, עַל כֵּן אָמַר ״וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ״, כִּי מִלַּת לוֹ אֵין בְּמַשְׁמָעוּתוֹ עִמּוֹ, כִּי מֻתָּר לְךָ לַחֲדוֹל מֵעֲזֹב לוֹ כְּשֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִהְיוֹת עִמְּךָ בִּמְלַאכְתּוֹ. וּמִכָּאן תְּשׁוּבָה עַל מִקְצָת עֲנִיִּים בְּנֵי עַמֵּנוּ הַמַּטִּילִים אֶת עַצְמָם עַל הַצִּבּוּר וְאֵינָן רוֹצִים לַעֲשׂוֹת בְּשׁוּם מְלָאכָה, אַף אִם בְּיָדָם לַעֲשׂוֹת בְּאֵיזוֹ מְלָאכָה אוֹ אֵיזֶה דָּבָר אַחֵר אֲשֶׁר בּוֹ יְכוֹלִין לְהָבִיא שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בֵּיתָם, וְקוֹרְאִים תִּגָּר אִם אֵין נוֹתְנִים לָהֶם דֵּי מַחְסוֹרָם, כִּי דָּבָר זֶה לֹא צִוָּה ה׳, כִּי אִם ״עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ״, ״הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ״ (שמות כג, ה; דברים כב, ד), כִּי הֶעָנִי יַעֲשֶׂה כָּל אֲשֶׁר יִמְצָא בְּכֹחוֹ לַעֲשׂוֹת, וְאִם בְּכָל זֶה לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ, אָז חַיָּב כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל לְסַעֲדוֹ וּלְחַזְּקוֹ וְלִתֵּן לוֹ דֵּי מַחְסוֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ, וְעָזֹב תַּעֲזֹב אֲפִילוּ עַד מֵאָה פְּעָמִים.