שְׁמוֹת כ״ח · ו׳

וְעָשׂ֖וּ אֶת־הָאֵפֹ֑ד זָ֠הָ֠ב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן תּוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מׇשְׁזָ֖ר מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵֽׁב׃

במילים פשוטות

הכתוב מתחיל בפירוט האפוד: זהב, תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש משזר, ״מעשה חושב״. רש״י מסביר שהוא בוחר לכתוב את פרטי מעשה האפוד והחושן כפי סדרם המעשי ולא כסדר המקראות, כדי שלא ישגה הקורא בצירופם, ״למען ירוץ הקורא בו״. אבן עזרא מבאר שהאפוד גדול מן החושן ולא יזוז מעל החשב (החגורה), ומעורר שאלות קשות בעניין האפוד. האפוד הוא כמין חצי מלבוש מצופה זהב הנחגר על מתני הכהן, ועשוי במלאכת מעשה חושב.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ועשו את האפד. אִם בָּאתִי לְפָרֵשׁ מַעֲשֵׂה הָאֵפוֹד וְהַחֹשֶׁן עַל סֵדֶר הַמִּקְרָאוֹת, הֲרֵי פֵּרוּשָׁן פְּרָקִים, וְיִשְׁגֶה הַקּוֹרֵא בְּצֵרוּפָן, לְכָךְ אֲנִי כוֹתֵב מַעֲשֵׂיהֶם כְּמוֹת שֶׁהוּא, לְמַעַן יָרוּץ הַקּוֹרֵא בוֹ, וְאַחַר כָּךְ אֲפָרֵשׁ עַל סֵדֶר הַמִּקְרָאוֹת. הָאֵפוֹד עָשׂוּי כְּמִין סִינָר שֶׁל נָשִׁים רוֹכְבוֹת סוּסִים, וְחוֹגֵר אוֹתוֹ מֵאֲחוֹרָיו כְּנֶגֶד לִבּוֹ לְמַטָּה מֵאֲצִילָיו, רָחְבּוֹ כְּמִדַּת רֹחַב גַּבּוֹ שֶׁל אָדָם וְיוֹתֵר, וּמַגִּיעַ עַד עֲקֵבָיו, וְהַחֵשֶׁב מְחֻבָּר בְּרֹאשׁוֹ עַל פְּנֵי רָחְבּוֹ מַעֲשֵׂה אוֹרֵג, וּמַאֲרִיךְ לְכָאן וּלְכָאן כְּדֵי לְהַקִּיף וְלַחְגֹּר בּוֹ, וְהַכְּתֵפוֹת מְחֻבָּרוֹת בַּחֵשֶׁב, אֶחָד לְיָמִין וְאֶחָד לִשְׂמֹאל, מֵאֲחוֹרֵי הַכֹּהֵן, לִשְׁנֵי קְצוֹת רָחְבּוֹ שֶׁל סִינָר, וּכְשֶׁזּוֹקְפָן עוֹמְדוֹת לוֹ עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו, וְהֵן כְּמִין שְׁתֵּי רְצוּעוֹת עֲשׂוּיוֹת מִמִּין הָאֵפוֹד, אֲרֻכּוֹת כְּדֵי שִׁעוּר לְזָקְפָן אֵצֶל צַוָּארוֹ מִכָּאן וּמִכָּאן וְנִקְפָּלוֹת לְפָנָיו לְמַטָּה מִכְּתֵפָיו מְעַט, וְאַבְנֵי הַשֹּׁהַם קְבוּעוֹת בָּהֶם, אַחַת עַל כֶּתֶף יָמִין וְאַחַת עַל כֶּתֶף שְׂמֹאל, וְהַמִּשְׁבְּצוֹת נְתוּנוֹת בְּרָאשֵׁיהֶם לִפְנֵי כְּתֵפָיו, וּשְׁתֵּי עֲבוֹתוֹת הַזָּהָב תְּחוּבוֹת בִּשְׁתֵּי טַבָּעוֹת שֶׁבַּחֹשֶׁן, בִּשְׁנֵי קְצוֹת רָחְבּוֹ הָעֶלְיוֹן, אַחַת לְיָמִין וְאַחַת לִשְׂמֹאל, וּשְׁנֵי רָאשֵׁי הַשַּׁרְשֶׁרֶת תְּקוּעִין בַּמִּשְׁבֶּצֶת לַיָּמִין וְכֵן שְׁנֵי רָאשֵׁי הַשַּׁרְשֶׁרֶת הַשְּׂמָאלִית תְּקוּעִין בַּמִּשְׁבֶּצֶת שֶׁבְּכָתֵף שְׂמֹאל, נִמְצָא הַחֹשֶׁן תָּלוּי בְּמִשְׁבְּצוֹת הָאֵפוֹד עַל לִבּוֹ מִלְּפָנָיו, וְעוֹד שְׁתֵּי טַבָּעוֹת בִּשְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן בְּתַחְתִּיתוֹ, וּכְנֶגְדָּם שְׁתֵּי טַבָּעוֹת בִּשְׁתֵּי כִּתְפוֹת הָאֵפוֹד מִלְּמַטָּה, בְּרֹאשׁוֹ הַתַּחְתּוֹן הַמְּחֻבָּר בַּחֵשֶׁב; טַבְּעוֹת הַחֹשֶׁן אֶל מוּל טַבְּעוֹת הָאֵפוֹד שׁוֹכְבִים זֶה עַל זֶה, וּמְרַכְּסָן בִּפְתִיל תְּכֵלֶת תָּחוּב בְּטַבְּעוֹת הָאֵפוֹד וְהַחֹשֶׁן, שֶׁיְּהֵא תַּחְתִּית הַחֹשֶׁן דָּבוּק לְחֵשֶׁב הָאֵפוֹד וְלֹא יְהֵא נָד וְנִבְדָּל, הוֹלֵךְ וְחוֹזֵר:

זהב תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר. חֲמֵשֶׁת מִינִים הַלָּלוּ שְׁזוּרִין בְּכָל חוּט וָחוּט; הָיוּ מְרַדְּדִין אֶת הַזָּהָב כְּמִין טַסִּין דַּקִּין וְקוֹצְצִין פְּתִילִים מֵהֶם, וְטוֹוִין אוֹתוֹ חוּט שֶׁל זָהָב עִם שִׁשָּׁה חוּטִין שֶׁל תְּכֵלֶת, וְחוּט שֶׁל זָהָב עִם שִׁשָּׁה חוּטִין שֶׁל אַרְגָּמָן, וְכֵן בְּתוֹלַעַת שָׁנִי וְכֵן בַּשֵּׁשׁ - שֶׁכָּל הַמִּינִין חוּטָן כָּפוּל שִׁשָּׁה וְחוּט שֶׁל זָהָב עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד - וְאַחַר כָּךְ שׁוֹזֵר אֶת כֻּלָּם כְּאֶחָד, נִמְצָא חוּטָן כָּפוּל כ"ח, וְכֵן מְפֹרָשׁ בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, וְלָמֵד מִן הַמִּקְרָא הַזֶּה וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב וְקִצֵּץ פְּתִילִם לַעֲשׂוֹת - אֶת פְּתִילֵי הַזָּהָב - בְּתוֹךְ הַתְּכֵלֶת וּבְתוֹךְ הָאַרְגָּמָן וְגוֹ', לָמַדְנוּ שֶׁחוּט שֶׁל זָהָב שָׁזוּר עִם כָּל מִין וָמִין:

מעשה חשב. כְּבָר פֵּרַשְׁתִּי שֶׁהוּא אֲרִיגַת שְׁתֵּי קִירוֹת, שֶׁאֵין צוּרוֹת שְׁנֵי עֲבָרֶיהָ דּוֹמוֹת זוֹ לָזוֹ:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְיַעְבְּדוּן יָת אֵפוֹדָא דַהֲבָא תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא צְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד אֳמָן:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

וטעם האפוד כי הוא גדול מהחשן ולא יזח מעל החשב, יש שאלות קשות בדבר האפוד והחשן, כי משה לא עשה רק אפוד אחד, והנה כתוב אפוד ירד בידו (ש"א כג ו) ואיננו אפוד משה, כי אין כתוב האפוד הידוע, כמו הגישה האפוד (שם שם ט) ועוד למה כתב ירד, ולא אמר הוריד, כי יראה כי מקרה היה ושם כתוב שמנים איש נושא אפוד בד (שם כב יח), ומפרשים רבים פי' זה שהיו ראוים לשאת אפוד, ולא שמו לב לדעת האמת, כי האפוד בד הוא מין ממיני פשתן ואפוד משה לא היה בד רק זהב ותכלת וארגמן, ותולעת שני, ושש עם הכל ולא היו שואלים רק בחשן המשפט שהי' עליו עולים האורים והתומים, וככה כתוב במשפט האורים לפני ד' (במד' כז כא), ואין טענה מן הגישה האפוד (ש"א כג ט) כי החשן דבק עמו, והאורים עם החשן וכן כתוב עד עמוד הכהן לאורים ותומים (נחמיה ז סה), וכתוב תמיך ואוריך (דבר' לג ח), והנה ראינו שענה השם את דוד על פי אפוד אביתר, והנה שאול בלכתו למלחמה שאל באורים הם הם שהיו בחשן המשפט עם האפוד והארון, והנה דוד שאל בצקלג באפוד אביתר והנה אינו אפוד משה, וקשה שאלה מזאת, כי האורים אינם אבני חשן כי הנה כתוב, ומלאת בו מלואת אבן (למטה פ' יז), וזהו מעשה החרש הוא, לא מעשה משה, ואחר כן אמר למשה, ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים (למטה פ' ל) ובמעשה האפוד כתוב ארבעה טורי אבן (למטה לט י), והזכיר הטורים ואמר על משה, ויתן עליו את החשן, ויתן אל החשן את האורים ואת התומים (ויקרא ח ח) והנה על דרך הפשט אין האבנים המאירים, ולא המתמימים, כי השאלה היא באורים ותומים והנה לא ידענו מה הם, והנה אין מועילות אותיות שמות השבטים גם שמות האבות, כי לא נקרא חשן משפט רק בעבור האורים שהם עליו, ועוד שאלה אחרת, כי לא נוכל לומר כי האורים הם עצמם התומים, כי כתוב לאורים ותומים (עזרא ו סה), ועוד מלת לאורים גם תומים לשון רבים, והנה דברים רבים הם, ורבינו שלמה אמר, כי האורים והתומים היו כתבי שם המפורש, ואלו ראה תשובת רבינו האי לא אמר ככה, וסוד עמוק הוא דבר האפוד והחשן, רק ארמוז קצת הסוד אולי יבינהו מי שהוא ידע דעת עליון, והפתח שיוכל לבא אל הסוד, שתי העבותות הנתונות על שתי המשבצות, וחשב האפוד הוא המישור על אמצעיתו, על כן הששה על כתף השנית, ואלה הם כפי המחשבה, על כן הם באבן אחת על מספר בני ישראל ועל שמותם כתולדותם, וככה הששה השניים, רק המשפט איננו כפי החלוק בלב, רק כפי החלוק למראה העין, ובעבור הנטיה אמר וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת (פ' כח), והיה החשן כפול, כי שם היו האורים והתומים שמורים עד עת הצורך, אז יתנום מחוץ אל החשן, והנה אבני שהם שוות, ומעין אחד, ואין ככה אבני החשן, כי השהם הם לזכרון, ומשפט בני ישראל על אבני החשן, ומלת אורים מגזרת חמותי ראיתי אור (ישעי' מד), ותומים שהם תמימים והאורים לא התומים זהב וכסף היו והמספר ידוע בראיות גמורות מהעליון והשפל, והמשכיל יבין, והנה אפודים רבים היו עם הכהנים, ויש להם חשב, רק כי אין שם חשן ולא אורים, ואשר היה רגיל בדברי האורים והתומים שהיו על חשן המשפט יוכל להשיב לשואל מדמיון האפוד לבדו רק לא בכל עת, ואלו הואלתי לגלות זה הסוד לא יכולתי לכתבו כפי המכתב שחברתי בפי' הספר כלו, כי לא יביננו מי שלא למד ספר המדות, וסוד מלאכת שמים, ואין צורך להאריך בצורת האפוד והחשן והטבעות:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

ועשו את האפוד - אפוד וחשן זקני פירשם. אך אני אפרש בהם דברים שלא נתפרשו.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

אֵפוֹד. מַלְבּוּשׁ מִמָּתְנֵי אָדָם וּלְמַטָּה, וּשְׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹן עָשׂוּי כְּמִין אֵזוֹר מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת, וּבוֹ יַחְגֹּר הַלּוֹבֵשׁ אֶת הָאֵפוֹד עַל הַמְּעִיל, כְּאָמְרוֹ (ויקרא ח:ז) "וַיַּחְגֹּר אוֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפוֹד, וַיֶּאְפֹּד לוֹ בוֹ".

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

ועשו את האפד משמע אחד, ומה שכתוב ואפוד ירד בידו, ושמונים כהנים נושאים אפוד בד. תשובה לדבר אפוד בלא זהב וישראל לא היו שואלים רק בחשן שהיו בו אורים ותמים. ומה שכתוב הגישה את האפוד שם היה החשן דבוק עמו. ועשו את האפד הא לך סדר מעשה האפוד וחושן על פי הפסוקים, כשיטת רש״‎י יש ראיה שהאפוד הוא לבוש, כדמתרגמינן ודוד היה חגור אפוד בד כדרוט דבוץ, ומצינו כי כן תלבשנה בנות המלך מעילים מתרגמינן כדרוטין.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפוֹד. בְּכֻלָּם נֶאֱמַר ״וְעָשִׂיתָ״, וְכָאן נֶאֱמַר ״וְעָשׂוּ״, לְפִי שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ערכין טז) שֶׁהָאֵפוֹד בָּא לְכַפֵּר עַל עֲבוֹדָה זָרָה, וְכָאן עָבְרוּ יִשְׂרָאֵל וְעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, עַל כֵּן יִתְעַסְּקוּ כֻּלָּם בָּאֵפוֹד לִהְיוֹת לְכֻלָּם לְכַפָּרָה. וּבְדֶרֶךְ זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שמות רבה לד ב) ״וְעָשׂוּ אֲרוֹן״ - יָבוֹאוּ הַכֹּל וְיִתְעַסְּקוּ בוֹ כוּ׳, כָּךְ ״וְעָשׂוּ״ הַנֶּאֱמַר כָּאן, כִּי לְמֹשֶׁה לֹא הָיָה חֵלֶק כְּלָל בַּמַּעֲשֶׂה הַהוּא, עַל כֵּן תָּלָה בְּיִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּמֹשֶׁה. וּלְמַעְלָה פֵּרַשְׁנוּ בְּדֶרֶךְ אַחֵר. וְאָמַר שֶׁיִּהְיֶה ״מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב״, כְּדֵי לְכַפֵּר עַל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה בָּהּ כְּמַעֲשֶׂה דָּמֵי, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל יד ה) ״לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם״. וְטַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר, שֶׁעִקַּר הֶעָוֹן הַהוּא תָּלוּי בֶּאֱמוּנָה, דְּהַיְנוּ בַּמַּחֲשָׁבָה, וְכָל הָעֲבוֹדוֹת שֶׁעוֹשִׂין לַעֲבוֹדָה זָרָה הַכֹּל טָפֵל אֶל הַמַּחֲשָׁבָה, כִּי עִקַּר הַחֵטְא הַהוּא תָּלוּי בַּלֵּב הַמַּאֲמִין. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר ״וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו כְּמַעֲשֵׂהוּ״, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁחֵשֶׁב עִנְיָנוֹ חֵבֶשׁ, וְהַיְנוּ חֲגוֹר שֶׁחוֹבְשִׁין בּוֹ, מִכָּל מָקוֹם הִזְכִּיר לְשׁוֹן ״חֵשֶׁב״ הַמּוֹרֶה עַל הַמַּחֲשָׁבָה, לִדְרוֹשׁ בּוֹ שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה בּוֹ כְּמַעֲשֵׂהוּ, רוֹצֶה לוֹמַר כְּמַעֲשֶׂה דָּמֵי. כִּי מִטַּעַם זֶה נַעֲשָׂה הַחֵשֶׁב כְּמַעֲשֵׂהוּ, לְכַפֵּר עַל הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁהִיא כְּמַעֲשֵׂהוּ דָּמֵי.

וּמִטַּעַם זֶה מָצִינוּ בְּפָרָשַׁת שְׁלַח לְךָ, בְּפָרָשַׁת ״וְכִי תִשְׁגּוּ״ וְגוֹ׳ (במדבר טו, כב-כד) הַמְדַבֶּרֶת בַּעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהִקְדִּים שָׁם עוֹלָה לְחַטָּאת, אַף עַל פִּי שֶׁבְּכָל כַּפָּרָה הוּא מַקְדִּים חַטָּאת לְעוֹלָה, לְפִי שֶׁבְּכָל עָוֹן קָדַם הַהִרְהוּר אֶל הַמַּעֲשֶׂה, וּמִכָּל מָקוֹם הַמַּעֲשֶׂה חָמוּר מִן הַהִרְהוּר, עַל כֵּן הוּא מֵסִיר תְּחִלָּה הַגָּדוֹל, וְזֶהוּ הַחַטָּאת הַמְכַפֵּר עַל הַמַּעֲשֶׂה, וְאַחַר כָּךְ הָעוֹלָה עַל רוּחַ הַהִרְהוּר. אֲבָל בַּעֲבוֹדָה זָרָה חֵטְא הַמַּחֲשָׁבָה גָּדוֹל מִן הַמַּעֲשֶׂה, עַל כֵּן הוּא מַקְדִּים הָעוֹלָה לְחַטָּאת. וְכֵן כָּאן הִקְדִּים כַּפָּרַת הַמַּחֲשָׁבָה אֶל הַמַּעֲשֶׂה, כִּי תְּחִלָּה אָמַר ״מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב״ לְכַפֵּר עַל חֵטְא הַמַּחֲשָׁבָה, וְאַחַר כָּךְ אָמַר ״שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת יִהְיֶה לּוֹ״ לְכַפֵּר עַל חֵטְא הַמַּעֲשֶׂה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו מו, ז) עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה ״יִשָּׂאֻהוּ עַל כָּתֵף״ וְגוֹ׳. וּלְפִי שֶׁהָעֵגֶל גָּרַם שְׁבִירַת הַלּוּחוֹת שֶׁנָּשָׂא מֹשֶׁה עַל שְׁנֵי כְּתֵפָיו, וְהָיוּ חֲמִשָּׁה דִּבְּרוֹת מוּל חֲמִשָּׁה, וְהָיוּ חוֹבְרוֹת, כִּי הַדִּבְּרוֹת הָיוּ מַקְבִּילוֹת זֶה לְעֻמַּת זֶה, עַל כֵּן בָּא לְכַפָּרָה ״שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת יִהְיֶה לּוֹ״ וְגוֹ׳. וְנוֹסָף עַל כַּפָּרָה זוֹ נַעֲשָׂה הָאָרוֹן שֶׁהָיָה נִשָּׂא עַל שְׁנֵי כְּתֵפָיו בִּשְׁנֵי בַּדֵּי הָאָרוֹן, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר (דברים לג, יב) ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״, כִּי צִמְצֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ בֵּין שְׁנֵי בַּדֵּי הָאָרוֹן שֶׁהָיוּ מֻנָּחִים עַל כִּתְפוֹת נוֹשְׂאֵי הָאָרוֹן. וְעוֹד צִמְצֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ בֵּין שְׁתֵּי כִּתְפוֹת הַכֹּהֵן נוֹשֵׂא הָאֵפוֹד, כִּי בוֹ הָיָה תָּלוּי חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר בּוֹ הָיוּ הָאוּרִים וְהַתֻּמִּים כְּנֶגֶד לִבּוֹ, וְהָיָה הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ חָקוּק בָּהֶם.

מקור: ספריא · נחלת הכלל