וְהִקְרַבְתָּ֙ אֶת־הַפָּ֔ר לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְסָמַ֨ךְ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הַפָּֽר׃

וּתְקָרֵב יָת תּוֹרָא לִקֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִסְמוֹךְ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ תּוֹרָא:

והקרבת. כבר הזכיר זה והנה הטעם כאשר תקריב את הפר, יסמוך אהרן ובניו עליו, ויש אומרים, כי טעם וסמך אהרן לבדו, ואחר כן בניו, ועל האיל כתוב וסמכו אהרן ובניו (פ' טו) והנה הטעם כאשר היה שיסמכו יחדיו לא זה לפני זה:

וְסָמַךְ וְגוֹ׳. וְלֹא אָמַר ״וְסָמְכוּ״, שֶׁאַהֲרֹן יִסְמֹךְ בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְאַחַר כָּךְ יִסְמְכוּ בָּנָיו. שׁוּב בָּא בְּיָדִי תּוֹסֶפְתָּא בְּפֶרֶק י׳ דִּמְנָחוֹת וְזֶה לְשׁוֹנָם: חֲמִשָּׁה שֶׁהֵבִיאוּ זֶבַח אֶחָד, כֻּלָּן סוֹמְכִין עָלָיו, לֹא כֻּלָּן כְּאֶחָד אֶלָּא כָּל אֶחָד סוֹמֵךְ וּמִסְתַּלֵּק, עַד כָּאן, וּפָסְקוֹ רַמְבַּ״ם בְּפֶרֶק ג׳ מֵהִלְכוֹת מַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת. וּכְפִי זֶה אָמַר הַכָּתוּב וְסָמַךְ לוֹמַר שֶׁיִּסְמְכוּ אֶחָד אֶחָד וְלֹא יַחַד. אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לָדַעַת לָמָּה אָמַר שְׁתֵּי פְּעָמִים וְלֹא הִסְפִּיק בְּאַחַת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּמַּעֲשֶׂה בְּפָרָשַׁת צַו (ויקרא ח:יח). וְאוּלַי כִּי מֵאֶחָד הָיִיתִי אוֹמֵר כִּי לְצַד שֶׁבּוֹ תָּלוּי הַחֵטְא שֶׁעָלָיו בָּא הַקָּרְבָּן, כִּי הוּא עָשָׂה הָעֵגֶל וְלֹא בָּנָיו, לָזֶה פֵּרְטוֹ לְהַקְדִּימוֹ לִרְמֹז עַל הַדָּבָר, וְאֵין לְמֵדִין מִמֶּנּוּ לְכָל זֶבַח, לָזֶה כָּפַל וְאָמַר שְׁתֵּי פְּעָמִים וְסָמַךְ לְשׁוֹן יָחִיד, וּמֵעַתָּה יֵשׁ טַעַם נָכוֹן לָמָּה בְּפָרָשַׁת צַו בְּהוֹדָעַת הַמַּעֲשֶׂה לֹא אָמַר לְשׁוֹן יָחִיד אֶלָּא בָּרִאשׁוֹן, כִּי יַסְפִּיק לַלִּמּוּד שֶׁאָנוּ צְרִיכִין לוֹ, כִּי לֹא הֻכְפַּל בַּמִּצְוָה אֶלָּא לְהָסִיר הַטָּעוּת, וְהָבֵן: