כֹּ֗ל הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה יִתֵּ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְהֹוָֽה׃

מבן עשרים שנה ומעלה. לִמֶּדְךָ כָּאן שֶׁאֵין פָּחוּת מִבֶּן עֶשְׂרִים יוֹצֵא לַצָּבָא וְנִמְנֶה בִּכְלַל אֲנָשִׁים:

כֹּל דְעָבַר עַל מִנְיָנַיָא מִבַּר עֶסְרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא יִתֵּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ:

כל, הפקדים. הפועלים:

מבן עשרים שנה ומעלה אבל פחותים מעשרים אינם נענשים בידי שמים ואינן צריכין להביא כפרה. וסכום כולם עולה לרבוא ככר כסף כיצד רוב בני אדם אינם חיים אלא שבעים שנה צא מהם עשרים לפטור כדכתיב מבן עשרים שנה ומעלה ישארו להם חמשים שנה שכל אחד ואחד מישראל נותן בהם מנה של חול למחצית השקל שקל קדש בכל שנה ושנה הרי ששים איש נותנין בחייהם ששים מנה שהם ככר והם היו ששים רבוא הרי כולם נותנים רבוא ככר, ולפיכך אמר המן הרשע ועשרת אלפים ככר כסף אשקול אמר כדאי שקלי לבטל שקליהם ואני אתן כנגד ששים רבוא שבהם לעשות מהם כרצוני.