שְׁמוֹת ל״ה · כ״א

וַיָּבֹ֕אוּ כׇּל־אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־נְשָׂא֣וֹ לִבּ֑וֹ וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נָדְבָ֨ה רוּח֜וֹ אֹת֗וֹ הֵ֠בִ֠יאוּ אֶת־תְּרוּמַ֨ת יְהֹוָ֜ה לִמְלֶ֨אכֶת אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּלְכׇל־עֲבֹ֣דָת֔וֹ וּלְבִגְדֵ֖י הַקֹּֽדֶשׁ׃

במילים פשוטות

וכל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו מביאים את תרומת ה׳ למלאכת אוהל מועד, לכל עבודתו ולבגדי הקודש. אבן עזרא מבאר ש׳כל איש אשר נשאו לבו׳ הם חכמי הלב, והטעם שיש לו לב רם. רשב״ם מבאר ש׳למלאכת אהל מועד׳ מכוון ליריעות המשכן ולפרוכת, ו׳לכל עבודתו׳ מכוון לקלעי החצר ולכלי הקודש. מדברי המפרשים עולה שהעם נענה לקריאת התרומה מתוך התעוררות לב ונדבת רוח, והביא את החומרים לכל צורכי המשכן. הפסוק מדגיש את המניע הפנימי של התורמים - נדיבות ורצון טוב - ואת מגוון הצרכים שאליהם כוונה התרומה, מן היריעות ועד בגדי הקודש.
מבוסס על אבן עזרא, רשב״ם · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וַאֲתוֹ כָּל גְבַר דְאִתְרְעֵי לִבֵּהּ וְכֹל דִי אַשְׁלֵמַת רוּחֵהּ יָתֵהּ אַיְתִיאוּ יָת אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ לַעֲבִידַת מַשְׁכַּן זִמְנָא וּלְכָל פֻּלְחָנֵהּ וְלִלְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ויבאו כל איש אשר נשאו לבו. הם חכמי לב והטעם שיש לו לב רם:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

למלאכת אהל מועד - יריעות המשכן והפרוכת

ולכל עבודתו - קלעי החצר וכלי הקדש.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ אָמְרוֹ נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְנָדְבָה וְגוֹ׳, דַּע כִּי יֵשׁ שְׁתֵּי הַדְרָגוֹת בַּמִּתְנַדְּבִים: הָאַחַת הוּא הַמִּתְנַדֵּב בִּרְצוֹן נַפְשׁוֹ כְּפִי יְכָלְתּוֹ וְעֵרֶךְ מָמוֹנוֹ, וְלָזֶה יִקָּרֵא ״נָדְבָה רוּחוֹ״, לִשְׁלֹל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה הַדָּבָר כְּמוֹ צָעַר בְּנַפְשׁוֹ, וְהַשֵּׁנִי הוּא הַמִּתְנַדֵּב יוֹתֵר מִיְּכָלְתּוֹ מִגֹּדֶל טוֹבִיּוּת לִבּוֹ, וְלָזֶה יִקָּרֵא ״נְשָׂאוֹ לִבּוֹ״, פֵּרוּשׁ, שֶׁהַלֵּב מְנַשְּׂאֵהוּ וּמַעֲרִיכוֹ בְּעֵרֶךְ עָשִׁיר יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהוּא, לָתֵת דָּבָר יָקָר. וְלָזֶה אָמַר כִּי בְּיִשְׂרָאֵל נִמְצְאוּ שְׁנֵי סוּגִים הַנִּזְכָּרִים, וּפָתַח בַּמְּעֻלֶּה שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם וְאָמַר ״כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ״, וְדִקְדֵּק לוֹמַר תֵּבַת אִישׁ לְשׁוֹן חֲשִׁיבוּת, וּכְנֶגֶד הַשֵּׁנִי אָמַר וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ וְלֹא אָמַר ״אִישׁ״ כִּי אֵינוֹ חָשׁוּב בְּעֵרֶךְ הָרִאשׁוֹן. וּמִמּוֹצָא דָבָר אַתָּה יוֹדֵעַ כִּי לֹא הָיוּ בְּכָל הַמִּתְנַדְּבִים אֶלָּא שְׁתֵּי הַדְרָגוֹת וּשְׁתֵּיהֶן לִשְׁבָח שֶׁנָּדְבוּ בְּלִבָּם וְלֹא עָשׂוּ הַדָּבָר בְּחֶסְרוֹן רְצוֹן הַלֵּב, אֶלָּא שֶׁאֶחָד גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ. וְלָזֶה דִּקְדֵּק לוֹמַר הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה׳ לִרְמֹז לַבְּחִינָה הַנֶּעֱלֶמֶת שֶׁרָמַז בְּאָמְרוֹ (שמות לה:ה) ״יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה׳״ וּכְמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ שָׁם שֶׁיְּכַוֵּן אֶל הַמֻּשְׂכָּל, וְדָבָר זֶה עִקָּרוֹ בְּנִדְבַת הַלֵּב וְהִנֵּה הוּא.

וּלְכָל עֲבוֹדָתוֹ וְגוֹ׳. יוֹדִיעַ הַכָּתוּב כִּי כָל צָרְכֵי הַמִּשְׁכָּן, פֵּרוּשׁ, כָּל הַי״ג דְּבָרִים שֶׁצְּרִיכִין לַמִּשְׁכָּן וְכוּ׳, בָּאוּ בְּעַצְמָן בִּנְדָבָה, וְלֹא הֻצְרְכוּ לִקְנוֹת דָּבָר מֵהֶם בְּכֶסֶף וְזָהָב הַמּוּבָא בַּתְּרוּמָה, וְהָבֵן:

מקור: ספריא · נחלת הכלל