יִשָּׁקֵ֙נִי֙ מִנְּשִׁיק֣וֹת פִּ֔יהוּ כִּֽי־טוֹבִ֥ים דֹּדֶ֖יךָ מִיָּֽיִן׃

יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. זֶה הַשִּׁיר אוֹמֶרֶת בְּפִיהָ בְּגָלוּתָהּ וּבְאַלְמְנוּתָהּ: "מִי יִתֵּן וְיִשָּׁקֵנִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כְּמוֹ מֵאָז, לְפִי שֶׁיֵּשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹשְׁקִין עַל גַּב הַיָּד וְעַל הַכָּתֵף, אַךְ אֲנִי מִתְאַוָּה וְשׁוֹקֶקֶת לִהְיוֹתוֹ נוֹהֵג עִמִּי כַמִּנְהָג הָרִאשׁוֹן, כְּחָתָן אֶל כַּלָּה, פֶּה אֶל פֶּה":

כִּי טוֹבִים. לִי דוֹדֶיךָ מִכָּל מִשְׁתֵּה יַיִן וּמִכָּל עֹנֶג וְשִׂמְחָה. וְלָשׁוֹן עִבְרִי הוּא לִהְיוֹת כָּל סְעֻדַּת עֹנֶג וְשִׂמְחָה נִקְרֵאת עַל שֵׁם הַיַּיִן, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "אֶל בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן", "בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן", "וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם". זֶהוּ בֵאוּר מַשְׁמָעוֹ. וְנֶאֱמַר דֻּגְמָא שֶׁלּוֹ עַל שֵׁם שֶׁנָּתַן לָהֶם תּוֹרָתוֹ וְדִבֵּר עִמָּהֶם פָּנִים אֶל פָּנִים. וְאוֹתָם דּוֹדִים עוֹדָם עֲרֵבִים עֲלֵיהֶם מִכָּל שַׁעֲשׁוּעַ. וּמֻבְטָחִים מֵאִתּוֹ לְהוֹפִיעַ עוֹד עֲלֵיהֶם לְבָאֵר לָהֶם סוֹד טְעָמֶיהָ וּמִסְתַּר צְפוּנוֹתֶיהָ, וּמְחַלִּים פָּנָיו לְקַיֵּם דְּבָרוֹ. וְזֶהוּ: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ":

הפעם הא'נשיקה. בלי אות מבדיל בין הדבקים היא בפה כמו ישקני ובאות למ״ד ביד או בכתף או בלחי כמו אשקה נא (לאבי ולאמי) וישק יעקב לרחל:

דודיך. נמצא לשון יחיד דודי כמו הולך לדודי (למישרים) והוא שם ופעם תאר כמו השם כמו שירת דודי ואמ׳ אחד מהגאוני׳ שהוא הריר שתחת הלשון מטעם לכה נרוה דודים:

הפעם הב'נערה מן חוץ המדינה [בכרמים] ראתה רועה [עובר] וחשקה בו והתאותה (בלבה) ואמרה מי יתן [ו]ישקני פעמים רבות וכאלו שמע אותה ואמרה לו כן כי טובים דודיך [מיין] יותר (י)שמחו אהוביך מיין ובעבור ריח שמניך כי שמך כשמן שיורק שריחו נודף על כן עלמות אהבוך הנערות (אהבוך):

הפעם הג'אמרה כנסת ישראל והחלה מאברהם ששמר מצות השם והנשיקות היו שאמר וישמור משמרתי מצוותי חקותי ותורותי ויותר התענג בעבודת השם (מ)היין והראה מפעלות אלהיו והשיב נפשות ליראת י״י:

ישקני. עתה החל לספר מהפלגת הגעגועין שהיה אחר הפרד החשוק מאת חשוקתו והלך לו, ומה הנעשה באותם הימים (ועם כי לא פורש במקרא שנפרד החשוק ממנה ועזבה, אף לא פורש מי הוא המדבר כל דבר מהדברים. הנה כן המה דרכי צחות מליצת השירים המעולים אשר יקצרו ויסתמו הדברים, אולם הם מוכיחים על עצמם מי הוא המדבר ומי הוא המשיב, ומה היה הסיבה לכל הדברים הנאמרים. ובזה הדרך הולכת וסובבת גם המגלה הזאת עד תומה). ואמר בזה כאילו החשוקה המו מעיה גם תשתוקק אליו, ואומרת אל לבה מי יתן וישקני עוד החשוק ההוא, מעין הנשיקות החביבות אשר נשקני בפיו בימי קדם. (ועם כי אמרה מנשיקות, הוסיפה לומר פיהו לתוספת ביאור, כי כן דרך הנשים המזכירות אהבת נעורים מבוררות אמריהן במלות נוספות לפי גודל הגעגועין, וזה יחשב להן לצחות מליצה):

כי טובים דודיך מיין. מרוב אהבתה לו הוחק בנפשה כאילו עומד למולה ואליו תאמר הנה אתאוה אל הנשיקות האלה, כי הדודים שהראית לי מאז היו טובים ממשתה היין, ולכך אחמוד אליהם. והנמשל הוא לומר הנה כנסת ישראל בהיותה בגולה זוכרת אהבת ה׳ שהראה לה בעת הוציאה ממצרים, ועת עמידתה מול הר סיני לקבל התורה, והשראת השכינה שהיתה עליה מאז, ולבה התאוה וכן תחל פניו להופיע עוד עליה שכינתו, לבאר לה סוד טעמי התורה ומסתרי צפונותיה:

דודיך. ענין אהבה וחיבה כמו נרוה דודים (משלי ז יח):

משל:ישקני, הרועה דודה, עומד אחרי הדלת והמזוזה, והיא מרגשת בו ע"י שמניו הטובים המריחים ריח טוב, והיא אומרת מי יתן יקרב אלי פנים אל פנים וישקני נשיקות אהבה, [משיבה פניה אליו לנכח ואומרת] הן דודיך ואהבתך טובים לי מיין ותענוג שיש לי בבית המלך:

מליצה:ישקני הדוד העליון משגיח על רעייתו היא נפש שלמה ועומד אחר כתליה. כי הקיר שהוא החומר והגויה מבדיל בין הרעיה האלהית ובין דודה וריעה, והיא מרגשת בו ע"י שמן תורק וריחו הטוב. ומבקשת ישקני מנשיקות פיהו. ר"ל כי השגת הנפש תהיה בשני דרכים. א) מה שתשיג את ה' ע"י השכל והבינה והעיון. שאז לא תשיג את עצמו, וגם לא תשיגנו מצד עצמו רק מצד סימני החכמה והיכולת והרצון הנראים מהנהגתו את העולם. וזה נמשל במשל הריח. שהגם שהדבר המורח הוא במקום סתר בלתי מתראה, בכ"ז נדע בבירור שישנו במציאות ע"י הריח הטוב שיגיע ממנו לחוש הריח. וכן רוחניות ה' מורח אצל החכמים מצד הריח הטוב (שהיא ההנהגה השלמה) המורק מחכמתו על כלל המציאות ויריחוה המשכילים ביראת ה', וכמ"ש המליץ בכל כחי אעבד את אלהי אעלה אל בית אבי בתמרת עשן ענן הקטורת המורח לאפי מריחו, ימליץ כי עמוד ענן הקטורת הוא המקשר בין הנפש והאלהי. בו תרגיש ותתעצם להכירו ולהריחו, ב) יש השגה גדולה מזאת אשר תדמה כנשיקה. שהיא תתקרב החושקים פנים אל פנים בתשוקה נפלאה, והיא. עת ישפך ה' את רוחו על הנפשות אשר הוכנו והתקדשו אל הנבואה ורוח הקדש שאז תצא הנפש מאדמתה ותדבק בשכל הנפלא ובקודש הקדשי' (ובמכלתא דרשב"י משפטים (דף קכ"ד) דבגין כך נשיק' בפה דהא פומא אפקותא ומקורא דרוחא היא, וע"ד נשיקין בפומא בחביבותא ודבקין רוחא ברוחא דלא מתפרשין דא מן דא, וע"ד מאן דנפיק נשמתי' בנשיקה מתדבק ברוחא אחרא וכו' ושם פ' תרומה (דף קמ"ו) דלית רחימו דדביקותא דרוחא ברוחא בר נשיק' ונשיקא בפומא דאיהו מבועא דרוחא ומפקנו דיליה וכו') וע"ז בקשה מי יתן ישקני (ובמדר' ידביקני) מנשיקות פיהו. והנשיקות האלה יש בהם כמה מדרגות וכמה מחיצות שבם יראו וישיגו החוזים כפי רוב הקירוב והחשק והדיבוק שבין האלוה ובין הנפש המתדבקת בו, ועז"א מנשיקות פיהו. עתה תסב דבורה אל הדוד העומד אצל קיר גוייתה, אומרת אליו דודיך טובים מיין ר"ל כי היין יגביה כחות הנפש ילהיב את החום הטבעי וישמח רוח האדם. אבל ההתלהבות הזה היא אש זרה כי בא מלמטה למעלה, מן הגוף אל הנפש. וע"כ היא אש זרה ושמחה של חול לא כן התלהבות הנפש ושמחתה ע"י חלות הרוח הקדש והנבואה. היא חדות ה' ושמחה של קדושה הבאה מלמעלה למטה. אש אלוה המתפשט מן הנפש אל הגוף עד שעמודי הגויה יתפלצון ויכנעון תחת קדושת הנפש ולכן דודיך טובים מיין:

ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין: לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך:

בעבור מה שבהגעת זה השלמות מהרוחק עד שכבר יחשוב לסבות רבות המנע הגעתו הקדים זה החכם לבאר אפשרות הגעתו להיותו מה שבו הדרישה בזה הספר רצוני איך יתכן שיגיע זה השלמות ולא יתכן לחקור בדרך אשר יובילנו אליו אם לא ידענו תחלה שהוא אפשר שיגיע. ואולם הסבות אשר יביאו לחשוב המנע הגעת זה השלמות לנו הנה האחת מהם כי הוא כבר יחשב שלא יתכן שיעשה האדם שום פועל אלא אם צייר ענין הפעולה ההיא והשתוקק אליה והמשל שמי שלא צייר פועל הבנייה לא ישתדל לבנות לו בית ולא ישתוקק אליה בשום פנים ואע"פ שיצייר ענין הבנין לא ישתדל לבנות לו בית אלא א״כ קדמה לו תשוקה על הבנין. ובהיות הענין כן הוא מבואר לפי זאת ההנחה שלא יתכן שיוציא האדם ההכנה אשר בשכלו אל הפועל כי הוא מפני שאי אפשר לו שיצייר בתחלת הענין שלמותו האחרון הנה לא ישתוקק אליו ואם לא ישתוקק אליו הנה לא יתכן שישתדל בעשיית זה הפועל. והשנית כי לאדם בתחלת עניינו תשוקה אל מה שימנע ממנו השלמות האחרון ר״ל שתשוקתו היא אל התאוות הגופייות וכל מה שיחזיק בהם ימשכוהו אליהם ותתוסף תשוקתו אליהם תמיד כאמור הוי משכימי בבקר שכר ירדופו מאחרי בנשף יין ידליקם ירצה בזה שהם יבקשו בבקר היין וכאשר יחזיקו בפעולה ההיא יבקשם היין וירדוף אחריהם או יסבב היין שירדפוהו ויהיה אמרו ידליקם יוצא לשלישי. ובדמיון זה אמרו ז״ל כך דרכו של יצר הרע היום אומר לאדם עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עבוד ע״ז. ובהיות הענין כן הנה הוא רחוק שתהיה תשוקת האדם אל המכוון בו. והשלישית כי הוא ואם היה שנודה שהוא אפשר שיהיה מצוייר לאדם שלמותו האחרון מתחלת הענין הנה הוא רחוק שיגיע אליו. וזה כי הדרך אשר תגיעהו אליו מוסכלת ממנו. ובאמת כי בה מההעלם החזק. עד שאם היה אפשר שידע האדם מהות ההצלחה בתחלת הענין כאלו תאר ידעת טוב הסדר והיושר אשר בנמצאות. הנה יהיה הגעתו אל השלמות בקושי גדול להעלם ממנו בתחלת הענין הדרך אשר יובילהו אליו. והוא שידרוך בחקירתו בידיעת ענייני הנמצאות הדרך הראוי. וזה בשיקדים מה שראוי להקדים. וידרוך גם כן בחקירתו בדבר דבר מהם בדרך המיוחדת באותה החקירה. כאלו תאמר שיעתק אליה מהעניינים העצמיים המיוחסים לאותו הדרוש וישמר מהטעאת הדמיון והמחשבה ומלקיחת העניינים המקריים על שהם עצמיים וזולת זה ממה שראוי שיהיה נזהר בו בחקירתו בדבר דבר מענייני הנמצאות. ובזה כלו מהקושי החזק. ועוד כי קצת ההתחלות בחקירה הם לקוחות מהחוש בקושי גדול ואם לא יושג בחוש כל מה שראוי שיושג באותה החקירה נטעה ונחשוב במה שהוא מקרי שהוא עצמי כמו שיחשוב חושב שכל בעל חיים יש לו ראש מפני שכל בעל חיים אשר הרגיש בהם הם בעלי ראש. ועוד שקצת אלו ההתחלות הלקוחות מהחוש לא יתכן שיושגו בחוש כי אם בזמן ארוך יעבור החיים האנושיים. הנה זה כלו הוא ממה שיביא לחשוב שיהיה הגעת האדם אל שלמותו בגבול הנמנע. ולזה הקדים החכם הזה וביאר שעור מה שהשיגה החכמה האלהית בזה הענין והכלים אשר הוכנו לאדם להגיע אל שלמותו ומה שיוסרו בו אלו הסבות אשר יחשב בעבורם המנע הגעת ההצלחות לנו. וזה אמנם היה ממנו מזה הפסוק עד אמרו לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. ובאר תחלה שהש״י שם בטבע בנו עדת האנשים תשוקה לדעת ענייני הנמצאות יותר חזקה מתשוקתינו אל ההנאות הגופייות. וזאת הקדמה אמתית אין ספק באמתתה כבר באר אותה הפלוסוף בראשון ממה שאחר הטבע מההעתקה החדשה. והנה שלמה נתן בזה סבה חזקה והיא הראות חכמת הש״י וגדולתו בנבראות לכל אדם בתחלת הענין מצד השלמות הנמצא בבריאתם. ומזה הצד יהיה חשק כל אדם נפלא לדעת טוב הסדור והיושר אשר בנמצאות אשר יורה הוראה נפלאה על שלמות הפועל כמו שקדם. וזאת הסבה אשר נתן בכאן שלמה היא שלמה מאד וכמעט שהיא מהסבות הנותנות המציאות והם היותר שלמות. והנה הפלוסוף נתן הראיה בזה מפני שאנחנו חושקים אל מוחשי הראות והשמע ממוחשי הריח והטעם והמשוש עם היות אלו המוחשים יותר מיוחסים אל הנאת גופתינו וזה מבואר מעניינם. ולזה יראה שאמנם שם הטבע תשוקתינו אל מוחשי הראות והשמע יותר חזקה עם היות יחסם אל הנאותינו הגופייות יותר מעט להתיחסם יותר אל מה שנקנה בו הידיעה. ולזה נזכרו שני אלו החושים בלבד בזה הספר באמרו הראיני את מראיך השמיעני את קולך. וכבר נתנו קצת האחרונים בזה ראיה אחרת. ואמרו שכל דבר ראוי שיהיה חושק אל שלמותו ואולם ידיעת האמתות הוא שלמותינו ויולידו שאנחנו חושקים אל ידיעת האמתות. והנה זאת הראיה חלושה אצלי. וזה כי זה אמנם היה צודק אלו הודינו ששלמותינו הוא ידוע לנו מתחלת הענין כי אז היה אפשר שנאמר שהוא מחוייב שתהיה תשוקתינו אליו אם היה שתהיה תשוקתינו תמיד אל הטוב. אבל הוא נעלם ממנו בתחלת הענין אם לנו שלמות אחר זולתי אלו השלמיות הגופיים. ואם היה שנוד' שאנחנו נדע תכלית הענין שלמות אחר יותר טוב הנה לא ידענו בתחלת הענין מה הוא זה השלמות ותשוקתינו גם כן אינם תמיד אל הטוב. והנראה בעיני שזאת התשוקה אשר נראה אותה מתפשטת בטבע בכל אישי המין ר״ל שכל אחד מהם משתוקק בטבע אל שלמותו אלא שקצתם או רובם הוא קץ בהצעות ומפני זה יניח הענין וישאר עם התשוקה ההיא כאמור תאוות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות:

הנה הסבה בחיוב זאת התשוקה בנו היא שהטבע בעבור ששם בנו זאת ההכנה חוייב שישים בנו כלים ישלם להם צאת זאת ההכנה לפועל. ואם לא, תהיה ההכנה בנו לבטלה. והנה הטבע לא יעשה דבר לבטלה. ובהיות הענין כן והיה בלתי אפשר שנגיע אל השלמות אשר היתה הכנתינו אליו בזולת תשוקה. הנה מן ההכרח היה שישים הטבע בנו זאת התשוקה. ואיך לא יהיה זה והנה תראה שהכח אשר בו יוליד החי שם בו הטבע תשוקה אל זה הפועל למען יגיע ממנו הפועל המכוון להעמיד מציאות המין. וכן שם הטבע תשוקה אל המזון בכל בעל חיים בעת אשר יצטרך אליו כדי שיתנועע אל המזון וזה בשלחו הליחה השחורה אשר תנדנד בפי האצטומכא. וכן הענין בהוצאת השמרים באמצעית המרה האדומה המביאה לזה תשוקה אל הבעל חיים בעת הצטרכו לנקביו. כמו שנזכר בספר בעלי חיים ובמלאכת הרפואה. ואם שם הטבע תשוקה בכמו אלו ההכנות הפחותות ביחס אל השכל האנושי כדי שיצאו אל הפעל המכוון בהם עם הגלות פעולותיהם בתחלת הענין כל שכן שהיה ראוי שישים תשוקה בזאת ההכנה הנכבדת אשר בה האדם אדם עם העלם ממנו אופן פעולתה בתחלת הענין. ובכלל הנה זאת התשוקה היא אחד מהכלים אשר המציא בנו הש״י להגיענו אל שלמותינו האחרון. והנה זכר עוד שלמה בכאן כלי אחר נתן לנו הש״י להיישירנו אל הצלחתנו והם השלמים אשר ימצאו בכל דור ודור המיישרים זולתם אל השלמות אם מפיהם אם מפי כתבם בחשק הטבעי אשר להם בזה כאלו היה זה מן הטבע להדמות אל הש״י כפי היכולת אשר שפע ממנו זה המציאות השלם לא להגיע לו שום תועלת. והנה בזה האופן תשלם הסבה בסור כל המונעים אשר נזכרו. אולם המונע הראשון והוא העלם ממנו מהות ההצלחה יסור בזה האופן. אם לפי שאלו השלמים כבר יודיעוה לנו כפי היכולת. אם מפני היישירם אותנו אליה. וזה שעם היישירם אותנו אליה לא נמנע הגעת ההצלחה לנו מפני העלם ממנו ציורה. כי מי שיעשה מעשה מה מעצמו יחוייב בו שיהיה ידוע התכלית מעת התחילו בפועל אם לא יגיע אליו כי אם במקרה. ואולם מי שיישיר זולתו לעשות מעשה מה לא יחוייב בפועל שיצייר התכלית אשר בעבורו נעשה המעשה ההוא ואולם יחוייב זה במי שיישירהו לעשות זה המעשה וזה מבואר בנפשו. ולזה תמצא בכל מלאכה נראה לנו הפלגת הש״י הראות חזק. ולזה אהבוהו העלמות והם הנערות הקטנות אשר לא היו לאיש ר״ל הנפשות המדברות טרם צאת הכנתם לפועל. כי החשק הטבעי הוא לנכבד וכל שיהיה החשוק יותר נכבד יהיה החשק יותר חזק. ואולם אמרו לריח שמניך טובים הנה כבר ידעת איך המשילו החכמים והנביאים הידיעות במשקים כאמרו הוי כל צמא לכו למים. ושתו ביין מסכתי. ושמן על ראשך אל יחסר. וכבר נתנו רז״ל הסבה בזה החקוי והמשל. ובכלל הנה בעבור שהושאלה האכילה והשתייה לענין הלמוד כמו שביאר הר״מ ז״ל ונתן הסבה בזה בספרו הנכבד מורה הנבוכים למה הושאלו המזונות והמשקים לענייני החכמות. והנה המשיל הנכבדת שבהשגות אל השמן להיותו נכבד שבמשקים והעולה על כלם. וכבר ידעת שהנכבד שבמיני ההשגות הם המושכלות. והנה ליתרון חכמת הש״י הנראה בדברים הנמצאים בתחלת הענין למה שבהם מטוב הסדר והיושר והשלמות האפשרי בהם ולהיותם מעירים האדם לעיין בהם עד שידע אופן החכמה במציאותם על מה שהם עליו קראם שמנים טובים ר״ל רוקחים כי השמן הרוקח יקרא שמן הטוב כאמרו כשמן הטוב שיורד על הזקן זקן אהרן. והנה קראם שמנים טובים לשתי הסבות האלו רצוני מצד מעלתם בעצמם ומצד היותם מעירות האדם לעיין בהם עד שידעם בשלמות עד כמו שישתוקק האדם שישיג המורח כאשר הרגיש בטוב ריחו. ואמר כי למה שנריח תחלה מאלו המושכלות הנפלאות קודם שנשיגם ידענו כי שמך הנכבד הוא כמו השמן הטוב שיורק מכלי אל כלי שיורגש בריחו הרגש חזק כן שמך הנכבד נראה הראות חזק לריח אלו השמנים הטובים. כי השלמות המתמיד הנמצא בהם הוא ממה שיורה הוראה חזקה על מציאותך ושלמותך כי אי אפשר היות מציאותם מעצמם או בקרי עם היותם בזה השלמות אשר הם עליו וזה הסדור המתמיד. ויסבול שתהיה הכונה באמרו שמן תורק שמך מה שיורה על ההשפעה כאלו אמר שלריח שמניך טובים והוא מה שנריח בתחלת הענין מאלו הסדורים אשר בנמצאות ידענו ששמך הוא סדור ישפעו ממנו כל אלו הסדורים. וזה שכבר יראה באלו הנמצאות למה שבהם מטוב החכמה והסדור שמציאותם הוא נשפע ממך. ולזה יעירנו ריח השמנים אל שנודה שבכאן נמצא אחד ישפעו ממנו אלו הנמצאים ושזה הנמצא הוא בתכלית המעלה והשלמות להיות מה שישפע ממנו בזה האופן מהשלמות. ולזה אהבוהו העלמות והם הנערות הקטנות אשר לא היו לאיש ר״ל שנפשות המדברות טרם צאת הכנתם לפועל יחשקו להשיג אותך ולהשיג מה שבמציאות אלו הנמצאים על מה שהם עליו מטוב הסדור והיושר וזה החשק הוא הסבה אל שנשתדל להגיע אל שלמותינו: