אַל־תִּרְא֙וּנִי֙ שֶׁאֲנִ֣י שְׁחַרְחֹ֔רֶת שֶׁשְּׁזָפַ֖תְנִי הַשָּׁ֑מֶשׁ בְּנֵ֧י אִמִּ֣י נִֽחֲרוּ־בִ֗י שָׂמֻ֙נִי֙ נֹטֵרָ֣ה אֶת־הַכְּרָמִ֔ים כַּרְמִ֥י שֶׁלִּ֖י לֹ֥א נָטָֽרְתִּי׃

אַל תִּרְאֻנִי. אַל תִּסְתַּכְּלוּ בִי לְבִזָּיוֹן כְּמוֹ "כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה'":

שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת. לְפִי שֶׁאֵין שַׁחֲרוּתִי וְכִעוּרִי מִמְּעֵי אִמִּי, אֶלָּא עַל יְדֵי שְׁזִיפַת הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁאוֹתוֹ שַׁחֲרוּת נוֹחַ לְהִתְלַבֵּן כְּשֶׁיַּעֲמֹד בַּצֵּל:

בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי. הֵם בְּנֵי מִצְרַיִם שֶׁגָּדַלְתִּי בָהֶם, וְעָלוּ עִמִּי בְעֵרֶב רַב, הֵם נִחֲרוּ בִי בַהֲסָתָתָם וּפִתּוּיָם עַד שֶׁשָׂמוּנִי,

נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים. וְשָׁם שְׁזָפַתְנִי הַשֶּׁמֶשׁ וְהֻשְׁחַרְתִּי, כְּלוֹמַר: נְתָנוּנִי עוֹבֶדֶת אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְכַרְמִי שֶׁהָיָה שֶׁלִּי מֵאֲבוֹתַי, לֹא נָטָרְתִּי. מָצִינוּ פַּרְנָסִים נִקְרָאִים בַּמִּקְרָא בִּלְשׁוֹן "כְּרָמִים", שֶׁנֶּאֱמַר "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם" וּמְתַרְגְּמִינָן: "וַאֲמַנֵּי לָהּ יַת פַּרְנָסָהָא", וְכֵן "לֹא יִפְנֶה דֶרֶךְ כְּרָמִים":

הפעם הא'שחרחרת. בא הכפל לגרוע ולא להוסיף כמו אדמדמת שהוא מעט אדום:

ששזפתני. השי״ן הראשון (ב)מקום אשר כמו שבשפלנו זכר לנו וטעמו גילתני [כמו] לא שזפתו עין איה:

נחרו בי. הנו״ן נוסף לבנין נפעל כמו נלחמו בי מן לחרחר ריב [וכמהו ויחר אפו]:

נוטרה. שומרת שם התאר:

הפעם הג'ששזפתני השמש. היא הגלות וסבתו בני אמי נחרו בי שהיו במצרי׳ רבים עובדי ע״ז וכן אמ׳ יחזקאל ואודע להם בארץ מצרים ואמ׳ להם איש גלולי עיניו [השליכו] וגו׳ וימרו הי ואחר חזרו בתשובה כמו וישמע אלהים את נאקתם וזהו הגידה לי עיקר מצותיך שאתה רועה ולא אתערב עם המצרים:

אל תראוני. אל תסתכלו בי דרך בזיון על שאני בתכלית השחרות, כי לא נולדה בי ממעי אמי, כי במקרה באה, כי השמש ראה בי וזרחה עלי ועל ידי זה נולדה בי השחרות, ונוחה אני אם כן להתלבן בקל בסור המקרה כשאעמוד בצל:

בני אמי נחרו בי. רוצה לומר אל תחשבו שאני יצאנית רודפת בשדה אל מול השמש ובביתי לא ישכנו רגלי, כי לא כן הוא, אלא אחי בני אמי נתכעסו בי ושמו אותי להיות יושבת ומשמרת את כרמיהם לעין השמש, ואני מעולם לא שמרתי אף הכרם שלי ולא הורגלתי לעמוד בשמש, ולזה הושחרתי ביותר והנמשל הוא שאמרה כנסת ישראל אל תבזו אותי על שעבדתי מאז לעגלי הזהב בימי מלכי ישראל, כי לא מלבי נעשתה אלא על ידי הכרחת המלכים, ונוחה הייתי להפרש מהם בסור המכריחים:

תראני. ענינו הסתכלות דרך בזיון וכן לראוה בך (יחוקאל כח וז):

שחרחורת. מלשון שחרות בהכפל העי״ן והלמ״ד ויורה על רוב השחרות וכן ירקרק או אדמדם (ויקרא יג מט):

ששזפתני. ענין ראיה והבטה כמו שזפתו עין (איוב כח ז):

נחרו. מלשון חרון אף וחמה:

נוטרה. ענין שמירה כמו הינטור לעולם (ירמיה ג ה):

משל:אל תראוני ותחשבו שאני בעצמי שחרחורת, כי שחרות החצוני בא רק ע"י ששזפתני השמש שהשמש ראתה אותי והסתכלה בי [מלשון ולא שזפתו עין איה] ומה שבקע השחרות גם תחת העור מעט, היא מצד שבני אמי נחרו בי, הם חרו עצמותי מני חרב, [מל' ושכן חררים במדבר] כי שמוני נוטרה את הכרמים עד שעי"כ ישבתי תחת השמש בתמידות, ועי"כ כרמי שלי לא נטרתי ר"ל לא השגחתי על יפיי שהוא הכרם שלי, ועי"כ חררה השמש גם בפנימיתי ודע שיש הבדל בין נטר ובין שמר או נצר, שפעל נטר לא יבא רק על דברים הגיונים כמו נוטר איבה נוטר חמה וכדומה, ולפ"ז לפי המשל היל"ל שומרה או נוצרה את הכרמים, ותפס פעל נטר לפי הנמשל שהכרמים האלה הם ענינים הגיונים:

מליצה:אל תראוני ותחשבו שאני שחרחורת מצד עצמי, כי השחרות הנראה עלי היא משני טעמים. (א) ששזפתני השמש, ר"ל שאני תחת הזמן, אשר מציאותה תלוי בתנועת השמש כידוע. כי הנפש במחצבה טרם ירדה בגויה, היתה אלהית רוחנית. והשכלותיה לא היו נתונים תחת חוקי הזמן והמקום ומשיגיהם. רק היתה משגת הכל בהשגה פשוטה פתאומית בלי גבול ובלי הדרגה. וע"י שנתנה בגויה תחת השמש והזמן והתנועה. שבו להיות השגותיה מוגבלים הולכים בהדרגה, מקושרים עם הזמן והמקום, כפי תנאי השגת השכל הנקשר בחומר. ולכן היא שחורה בחיצונותה. שהשכל והאור הרוחני הוא צפון בה בכח ולא בפועל, (ב) בני אמי נחרו בי, כי הנפש יש לה אחים בני אביה. והם השכליים הנפרדים וכחות השכל אשר אתה, שהם בני אביה שבשמים, וגם י"ל אחים בני אמה (כמ"ש בזהר שמות דף י"ב ובפ' שלח דף קע"ד. אב ואם אית לה לנשמתה כמה דאית ליה לגופא בארעא) כי אם הנפש היא הגויה שעל ידה ירדה לעוה"ז והיתה שכל דבוק בחומר ומתערבת עמו. ואחיה מצד זה הם בני אמה, שהם הכח המדמה והכח המתעורר ויתר כחות הגויה. והם נחרו בי עד שנחרר ונשחר גם פנימיותי: כי הם שמוני נוטרה את הכרמים המליצה תדמה הפעולות שיעשה האדם להשיג על ידם איזה תכלית. לנטיעת כרם. שבעת יבשילו אשכלותיה ענבים נאמר שהשיג את התחלת התכלית. ועת ידרוך את הענבים וימצא יין ביקבים נאמר שבא לתכלית הנרצה (וזה יהיה בין בעניני העולם בין בעניני התורה. כמ"ש כרם היה לידידי. כרם חמר ענו לה) והם שמוני לנטור כרמים אחרים. ר"ל לשמור תכליתים אחרים בלתי שייכים אל תכליתי ואשרי. כמו להשיג מלכות ועושר ומשרה תאוה וחמדה ודומיהם: ועי"כ כרמי שלי לא נטרתי לא שמרתי את התורה והחכמה והקדושה שהיא הכרם המיוחד לי לתכליתי ומצד זה חשך משחור תארי וכהה אור רוחניותי גם בפנימיותי, וכ"ז יוסר בקל אם לא אפנה דרך כרמים ואם אתפשט מהחומר ואתרחק מן השמש:

אל תראוני שאני שחרחרת ששזפתני השמש בני אמי נחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי:

אמרה לשאר כחות הנפש מבארת מה הם לו הידיעות שזכרה בפסוק הקודם שלא יבוזו אותה מצד הכפל שחרותה לפי שהשחרות ההוא אינו לה מעצמה אבל מחוץ כמו שחרות מי ששזפתהו השמש. וזה לפי המשל. ואולם לפי הנמשל ירצה שהשחירוה הדברים הגופיים אשר הם תחת השמש והם הדברים ההוים הנפסדים אשר החשק להמשך אליהם מונע אותה מהשלמות. ויחס אותם אל השמש להגלות פעולותיו בהם. וכמו זה אמר בספר קהלת שיעמול תחת השמש המהלכים תחת השמש. וביארה מי הם אשר ימשיכוה לאלו העניינים הגופיים ואמרה ששאר כחות הנפש יסבבו שלא תטור כרמה כשתעשה הפעולה המיוחסת אליה אשר בה תתן כרמה פריה ושמוה משתדלת בפעולות הגופייות המיוחסו׳ אליהם. וקראה אלו הכחות המושכים אותה אל התאוות הגופיות בני אמה לפי שהנפש מצד שהיא אחת היא אם לכל אלו הכחות אשר יסתעפו ממנה. וקראה אותה בנים לפי שהם כחות פעולות. והנה הכחות המתפעלו' מהם ר״ל הנשמעים אליהם הם בנות ירושלים. והנה מבואר למי שידע הנפש וכחותיה כי מהכחות הנפשיות ימצא מה שהוא במדרגת המניע והפועל ומהם מה שהוא במדרגת המתנועע והמתפעל. ואולם אמרנו שהרצון באמרו שחרחרת הכפל השחרות הוא מבואר וזה כי פעמים יהיה ההכפל לחזוק כאמרו יפיפית מבני אדם: