הַתְּאֵנָה֙ חָנְטָ֣ה פַגֶּ֔יהָ וְהַגְּפָנִ֥ים ׀ סְמָדַ֖ר נָ֣תְנוּ רֵ֑יחַ ק֥וּמִי (לכי) [לָ֛ךְ] רַעְיָתִ֥י יָפָתִ֖י וּלְכִי־לָֽךְ׃ {ס}

הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ. כְּמַשְׁמָעוֹ:

וְהַגְּפָנִים סְמָדַר. כְּשֶׁנּוֹפֵל הַפֶּרַח וְהָעֲנָבִים מֻבְדָּלִים זֶה מִזֶּה וְנִכָּרִים כָּל עֲנָבָה לְעַצְמָהּ, קְרוּיָה סְמָדַר. כָּל הָעִנְיָן הַזֶּה, לְפִי פְשׁוּטוֹ, לְשׁוֹן חִבַּת פִּתּוּי, שֶׁבָּחוּר מְרַצֶּה אֶת אֲרוּסָתוֹ לֵילֵךְ אַחֲרָיו, כֵּן עָשָׂה לִי דוֹדִי:

עָנָה דוֹדִי. עַל יְדֵי משֶׁה:

וְאָמַר לִי. עַל יְדֵי אַהֲרֹן:

קוּמִי לָךְ. זָרְזִי עַצְמֵךְ, "וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ":

כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר. אֵלּוּ אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, דִּלַּגְתִּים לִמְנוֹתָם מִשֶּׁנּוֹלַד יִצְחָק:

הַגֶּשֶׁם. שֶׁהוּא טַרְחוּתוֹ שֶׁל סְתָו, חָלַף וְהָלַךְ לוֹ. כְּלוֹמַר, שְׁמוֹנִים וְשֵׁשׁ שָׁנָה שֶׁל קשִׁי הַשִּׁעְבּוּד נִגְזְרוּ עֲלֵיכֶם וְהָלְכוּ לָהֶם. מִשֶּׁנּוֹלְדָה מִרְיָם, הִקְשׁוּ הַמִּצְרִים שִׁעְבּוּד עַל יִשְׂרָאֵל, וּלְכָךְ נִקְרֵאת מִרְיָם עַל שֶׁמֵּרְרוּם:

הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ. הֲרֵי משֶׁה וְאַהֲרֹן מוּכָנִים לָכֶם לְכָל צָרְכֵיכֶם:

עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ. שֶׁאַתֶּם עֲתִידִים לוֹמַר שִׁירָה עַל הַיָּם:

וְקוֹל הַתּוֹר. קוֹל הַתַּיָּר הַגָּדוֹל. דָּבָר אַחֵר: "קוֹל הַתּוֹר": קוֹל שֶׁהִגִּיעַ זְמַן יְצִיאַתְכֶם מִמִּצְרָיִם:

הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ. הִגִּיעַ זְמַן שֶׁל בִּכּוּרִים לִקְרֹב, שֶׁתִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ:

וְהַגְּפָנִים סְמָדַר. קָרֵב זְמַן נִסְכֵּי הַיָּיִן. דָּבָר אַחֵר: כְּשֵׁרִים שֶׁבָּכֶם חָנְטוּ וְהֵנֵצוּ לְפָנַי מַעֲשִׂים טוֹבִים וְהֵרִיחוּ רֵיחַ טוֹב:

קוּמִי לָכְי. כְּתִיב יו"ד יְתֵרָה, "קוּמִי לָךְ" לְקַבֵּל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת.

דָּבָר אַחֵר: הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ. אֵלּוּ פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּלוּ בִשְׁלשֶׁת יְמֵי אֲפֵלָה:

וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ. אֵלּוּ הַנִּשְׁאָרִים מֵהֶם, עָשׂוּ תְשׁוּבָה וְנִתְקַבְּלוּ. כָּךְ נִדְרַשׁ בִּפְסִיקְתָּא:

הפעם הא'התאנה. שם האילן:

חנטה. מן ויחנטו הרופאים לשון תקון:

פגיה. הפרי שאינו מבושל וכן מלשון קדר [פג]:

סמדר. כאשר ישל הפרח ויבדלו הענפים ויראו הענבים יקרא סמדר:

הפעם הג'התאנה. לקחת ממנה בכורים:

(ו)הגפנים. לנסוך היין:

התאנה וגו׳. אילני תאנה חנטו פירותיהם, ודרך האדם להתענג בראותן והסמדר מן הגפנים נתנו ריח טוב באפי הולכי אורח. והכל הוא ענין פתוי מה שהדרך לפתות בהם ללכת בדרך:

קומי לך. רוצה לומר הואיל וכל כך תתענג בדרך, לכן קומי לך וכו׳ והנמשל הוא שבאכילת המן התענגה לטעום בו כל הטעמים, והגיז לה השליו ולא חסרה דבר:

חנטה. יציאת הפירות והראותן קודם גמר בישולן תקרא חנטה ובדברי רז״ל אילן שחנטו פירותיו (ר״ה טו.):

פגיה. הם התאנים שלא בשלו כל צרכן ובדברי רז״ל פגה שטמנה (שבת קכג.):

סמדר. הם הענבים הדקים הניכרים אחר שנפל הפרח וכן פתח הסמדר (לקמן ז יג):

לך. רוצה לומר להנאתך:

משל:התאנה. מוסיף כי גם התאנה חנטה פגיה, וגם הגפנים כי כבר הגיע ירח זיו שבו זיו לאילנות. וא"כ קומי לך רעיתי, ור"ל שתחלה אמר קומי לך שאין יראת נזק מפני הסתיו שכבר עבר, ועתה מוסיף קומי מפני התועלת שתקבל מן האביב והקיץ:

מליצה:התאנה. ר"ל כי הזרועים הקדושים הצפונים בנשמת האדם יש בהם שני מדרגות, יש שהם בה בכח ולא בפועל והם דומים לזרעים שבימי הסתיו יתעלמו לגמרי ולא נשאר מהם רק זרעם הטמון באדמה ומוכן לצאת אל הפועל עת יזרח שמש וכן יתעלמו הכחות האלה בעת תרדמת הנפש בהחלט. ויש שהם בה בפועל ונעשו לה קנין והם דומים לעצים נושאי פרי שגם בימי הסתיו לא יתעלמו בהחלט רק יעמדו מלדת ולשאת פרי אבל בכ"ז מצבת בם. וכן הכחות האלה לא יתעלמו גם בעת תרדמת הנפש רק לא ישאו אז פרי ותנובה והם ישנים שנת החורף ובכ"ז זרע קדש מצבתה. ובזה הוסיף במליצתו כי גם הכחות האלה שהם בנפש בפועל אשר עד עתה לא עשו פרי קדש הלולים עתה ישאו פרים. והנה התאנה משל אל כחות השכל והבינה צורף דבש אמרי נועם והגפן משל אל הכח המוכן אל הנבואה ורוה"ק שכבר בארנו שהיין המוזכר בספר הזה רומז אל הנבואה. אומר כי הכוחות האלה הוציאו ציצים ופרחים ומוכנים לשאת פרים וא"כ קומי לכי רעיתי וצאי מן הגויה להדבק בעליון. ותחילה אמר קומי לכי כי אין עוד יראת נזק כי הסתיו עבר ואין מעכב בפני הנפש ועתה הוסיף שצריך שתצא אחר שהכל פורח ונושא פריו והיא מוכנת אל התועלת הגדול שישפוך ה' את רוחו עליה. והמשורר לקח מליצותיו מן הזמן שאז היה הדבור הזה שהיה בחדש זיו בשנה הרביעית לשלמה (כמ"ש מ"א ו') ולקח משל מן השנויים שיעשה הירח הזה בתולדות האדמה אל השנויים שיעשה הגלות זיו ה' והדרו על הנפש ותולדותיה: