אֶֽחֱזוּ־לָ֙נוּ֙ שֻֽׁעָלִ֔ים שֻׁעָלִ֥ים קְטַנִּ֖ים מְחַבְּלִ֣ים כְּרָמִ֑ים וּכְרָמֵ֖ינוּ סְמָדַֽר׃

אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים. שָׁמַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת קוֹלָם, צִוָּה אֶת הַיָּם וּשְׁטָפָם. זֶהוּ: "אֶחֱזוּ לָנוּ הַשּׁוּעָלִים הַלָּלוּ", הַקְּטַנִּים עִם הַגְּדוֹלִים, שֶׁאַף הַקְּטַנִּים הָיוּ מְחַבְּלִים אֶת הַכְּרָמִים בְּעוֹד כְּרָמֵינוּ סְמָדַר, שֶׁהָעֲנָבִים דַּקִּים. כְּשֶׁהָיְתָה בַת יִשְׂרָאֵל יוֹלֶדֶת זָכָר וְהִיא טוֹמַנְתּוֹ, וְהָיוּ הַמִּצְרִים נִכְנָסִים לְבָתֵּיהֶם וּמְחַפְּשִׂין אֶת הַזְּכָרִים, וְהַתִּינוֹק טָמוּן, וְהוּא בֶן שָׁנָה אוֹ בֶן שְׁנָתַיִם. וְהֵן מְבִיאִין תִּינוֹקוֹת מִבֵּית מִצְרִי, וְתִינוֹק מִצְרִי מְדַבֵּר, וְתִינוֹק יִשְׂרָאֵל עוֹנֵהוּ מִמָּקוֹם שֶׁטָּמוּן שָׁם, וְהָיוּ תוֹפְשִׂין וּמַשְׁלִיכִין אוֹתוֹ לַיְאוֹר. וְלָמָּה קָרָא אוֹתָם שׁוּעָלִים? מָה הַשּׁוּעָל הַזֶּה מַבִּיט לִפְנוֹת לַאֲחוֹרָיו לִבְרֹחַ, אַף מִצְרִים מַבִּיטִים לַאֲחוֹרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר "אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל":

שֻׁעָלִים קְטַנִּים. כְּתִיב חָסֵר וי"ו עַל שֵׁם שֶׁהָיָה נִפְרָע מֵהֶם בְּמַיִם, שֶׁנִּמְדְּדוּ בְשָּׁעֳלוֹ שֶׁל מָקוֹם:

הפעם הא'אחזו. (לשון) צווי ובמשקל[ו] שחדו בעדי ויש להם שלישי במקרא [והוא] אהבו את י״י:

מחבלים. משחיתים כמו וחבל את מעשה ידיך:

הפעם הב'[ענתה היא ו]אמרה לנערותיה לכו אל כרם ושמרוהו מן השועלים כי דודי לי ואני לו הדומה לעפר הרועה בשושנים שריחו נודף:

הפעם הג'אחזו לנו שועלים. הם עובדי העגל:

אחזו לנו שעלים. רוצה לומר עם כי אז נפרדה החברה, כי בני אדם ערומים כשועלים אחזו אותנו בהסתתם ופיתויים להיות נפרדים זו מזו לבל התקרב:

שועלים קטנים מחבלים כרמים. בזה תפרש היאך היה מהאפשר לעשות פירוד בין החשוקים, ותאמר הלא אף שועלים קטנים יכולים הם להשחית את הכרמים בעוד שכרמינו סמדר, כי אז נוח להשחית וכאילו תאמר לפי שעדיין לא הוחזקה האהבה כי היתה בתחלתה, לכן מצאו ידי האנשים ההם הערומים כשועלים לעשות פירוד. והנמשל הוא לומר הנה הערב רב והאספסוף אשר עלה עמי הם פתוני לעבוד את העגל ויכלו לי, כי אז עדיין לא נשרשה בלבי אמונת המקום ברוך הוא, ומצאו יד לעשות פירוד ביני ובין המקום ברוך משך ארבעים שנה ששהיתי במדבר:

שועלים. שם חיה מה:

מחבלים. משחיתים כמו וחובל עול (ישעיה י כז):

משל:אחזו. עתה יספר איך התיחדה הרעיה עם דודה. והלא לא התרחקו מן העיר רק היו בין הכרמים, ושם היו ג"כ בנות ירושלים השומרות אותה, ואיך לא השביתו את החבור הלז? מספר כי הרעיה שלחה את בנות ירושלים מאתה שיצאו לאחוז את השועלים המחבלים את הכרמים, ואמרה להן אחזו לנו שועלים, כי השועלים הקטנים הסובבים בכרם הם המחבלים את הכרמים, וכרמינו הוא סמדר, אחזו אותם בל ישחיתוהו, ובתוך שהלכו הבנות לצוד את השועלים, בתוך כך נשארה לבדה עם דודה, שעז"א דודי לי וכו' [גם הסתירה תוך משכיות כסף תפוחי זהב, כי שמשון ע"י שנתנו את ארוסתו לאיש אחר ופלשתים לא מיחו בדבר, לכד שלש מאות שועלים וישלחם להשחית את הכרמים והן אלה השועלים יצאו ג"כ לחבל הכרם על שנלקחתי מדודי אישי וארוסי צאו אחזו אותם:

מליצה:אחזו. כבר בארנו כי בדבור זה לא התרחקה הרעיה מן העיר ר"ל לא התפשטה נפש שלמה מן הגויה כי לא היה נבואה גמורה. והפסוק הזה מצייר איך התיחדה נפש שלמה עם דודה העליון והיא עדיין בגויה ואיך לא השביתו בנות הגויה וכחותיה את הדבוק הזה, מספר כי נפש שלמה שלחה את כחות הגויה לאחוז שעלים קטנים מחבלים כרמים, השועלים הוא הציור לכחות הדמיון כי הפקחות של השועל בא מצד כח דמיונו יותר מיתר בעלי החיים לחשוב ערמומית בעזר כח המדמה שלו, ובעת תהיה הנבואה בלתי שלמה שהנפש לא התפשטה מן הגויה אז יתערבו מחזות כחות הדמיון עם השגת השכל ועי"ז יראו הנביאים צורות ותמונות כמ"ש וביד הנביאים אדמה שזה בא מצד תערובות כח הדמיון ואז בעת יתעסקו בנות החומר בציורי הדמיון ובתמונותיו יפשיט השכל ההשגה הזכה אשר ישיג ע"י שפע ה' השופע עליו וישיג ברוח ה' עליו. וזה מצייר פה שהרעיה נפש שלמה שלחה נערותיה כחות החומריות לאחוז השועלים ר"ל להתעסק בהדמיונות אשר יפיץ אז הכח המדמה ויוליד מחזות ודמיונות (כמו שצייר פה ציור ביאת דודו העליון ששומע קולו ורואהו מדלג על ההרים כצבי וכעופר שכ"ז הוליד המדמה בחזיונו מצד התערבו בהשגה זו) ובעוד עסקו בנות החומר בדמיונות האלה המתיחסים אל החושים ואל השגות חומריות הפשיט השכל מהם את השגתו הזכה הנבואיית והתיחדה הנפש עם דודה, ובארה כי השועלים האלה מחבלים כרמים והכרם סמדר ר"ל כי מבואר אצלי בכל ספר זה שהנבואה נמשלת אל היין שימליץ שמחת הנפש בהשגה. והנה בנבואה הראשונה שהיתה נבואה גמורה אמר הביאני אל בית היין, סמכוני באשישות, כי הנפש התפשטה מן החומר וכחותיו ולא התערב עמה הכח המדמה ושתתה יין המשומר בענביו אמנם נבואה זו שלא היתה נבואה גמורה לא שתתה אשישי יין רק נמשל לכרמים שממנו יצאה יין שהיא מליצה שהיה רוח הקדש וכעין התחלה והכנה לנבואה כמו שהכרם הוא הכנה אל היין וגם התחלה זו לא היתה במלואה ושלמותה רק נדמה ככרם שהוא סמדר שעדיין לא הבשילו אשכלותיו ענבים. וזה שבארה שמטעם זה יתעסקו כחות החומריות לאחוז השועלים שהם ציורי הדמיון ותמונותיו שזה יען שהכרם סמדר ר"ל שהנבואה בלתי שלמה ועי"כ רבו בה ציורי הדמיון והם מחבלים את הכרם ר"ל משחיתים את הנבואה ומאפילים אורה ומערבים בהשגותיה מחזות ודמיונות. לכן יאחזו כחות החומר את ציורי הדמיון עד שבתוך כך תתיחד הנפש עם דודה העליון לחזות בנעם ה' ולשמוע דברות קדשו [וגם יאמר כפי הציור השני שכמו שחבלו השועלים כרמי תמנתה ע"י שניתנה אשת שמשון לאיש אחר כך יחבלו השועלים שהם כחות הדמיון את כרם הנבואה ע"י שנתנה הרעיה נפש שלמה אל המלך שלמה ר"ל ע"י שהתערבה בחומר ולא יכלה להתפשט ממנו ולהתחבר עם דודה העליון ב"ה]:

אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים וכרמינו סמדר:

מפני שבכאן מונעים אחרים מההשגה האמתית בדברים זולת ההמשך אל ההנאות הגופיות והם ההטעאות אשר יקרו מצד המחשבה והדמיון עד שנחשוב במה שהוא מקרי שהוא עצמי ונחשוב במה שהוא נמצא שהוא בלתי נמצא או הפך הנה ראוי שיוסרו תחלה אלו המונעים. וזה אמנם יהיה במלאכת ההגיון כי היא אמנם תיישיר השכל להשמר מאלו ההטעאות ולקחת הדרכים והסדרים אשר בהם יפול האמת בדבר דבר. ואמר השכל שראוי תחלה שיאחזו להם אלו המונעים פן ישחיתו מה שישתדל בהשגתו וכבר יקל להם השחתתו מפני שהם עדיין בתחלת ההשגה. ואמר ממשל שיאחזו להם אלו השועלים אשר הם ואם הם קטנים הם מחבלים כרמים וישחיתום מעשות פרי כל שכן שצריך להם האחז אלו השועלים מפני שהכרם אשר להם הוא סמדר רצוני שכבר התחיל להוציא פריו הוצאה חלושה ולזה ישחת בפחותה שבסבות: