צְאֶ֧נָה ׀ וּֽרְאֶ֛ינָה בְּנ֥וֹת צִיּ֖וֹן בַּמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֑ה בָּעֲטָרָ֗ה שֶׁעִטְּרָה־לּ֤וֹ אִמּוֹ֙ בְּי֣וֹם חֲתֻנָּת֔וֹ וּבְי֖וֹם שִׂמְחַ֥ת לִבּֽוֹ׃ {ס}

בְּנוֹת צִיּוֹן. בָּנִים שֶׁמְּצֻיָּנִין לוֹ בְמִילָה וּבִתְפִלִּין וּבְצִיצִית:

בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ. אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁהוּא מְעֻטָּר בְּגַוָּנִין: תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי. אָמַר רַבִּי נְחוּנְיָא: שָׁאַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי: אֶפְשָׁר שֶׁשָּׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ מַהוּ: "בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ"? אָמַר לוֹ: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ בַת יְחִידָה וְהָיָה אוֹהֲבָהּ בְּיוֹתֵר. לֹא זָז מֵחַבְּבָהּ עַד שֶׁקְּרָאָהּ בִּתִּי, שֶׁנֶּאֱמַר "שִׁמְעִי בַת וּרְאִי". לֹא זָז מֵחַבְּבָהּ עַד שֶׁקְּרָאָהּ אֲחוֹתִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי". לֹא זָז מֵחַבְּבָהּ עַד שֶׁקְּרָאָהּ אִמִּי, שֶׁנֶּאֱמַר "הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאֻמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ". "וּלְאִמִּי" כְּתִיב. עָמַד רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ וכו':

בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ. יוֹם מַתַּן תּוֹרָה, שֶׁעִטְּרוּהוּ לָהֶם לְמֶלֶךְ וְקִבְּלוּ עֻלּוֹ:

וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. זֶה שְׁמִינִי לְמִלּוּאִים, שֶׁנִּתְחַנֵּךְ בּוֹ הַמִּשְׁכָּן בַּמִּדְבָּר:

הפעם הג'צאנה וראנה. זהו ויקהלו אל המלך שלמה:

צאינה וראינה. עתה מתפארת בפני הנערות, וכאילו אומרת אל תחשבו שהחשוק חשק בי מפאת החשק, ועם כי אין אני כדאי לו, כי צאינה מבתיכן, ולכנה ראינה העטרה שעטרה לו אמו ביום שנתחתן עמדי ואז היה יום שמחת לבו, כי הרבה לשמוח על שנפלתי בגורלו. וכאומרת הנה מזה תקחו ראיה שאני הוגנת לו, כי לולא זאת לא העטירה לו אמו עטרה ביום שמחת חתונתו. והנמשל הוא לומר אתם האומות אל תחשבו שמה שבחר בי ה׳ הוא בעבור אהבת האבות לבד, עם כי אינני הוגנת לו מפאת עצמי. כי הביטו וראו שביום מתן תורה הייתי לו לעטרה ולאוצר חביב, כמו שנאמר והייתם לי סגולה וגו׳ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ונאמר ישראל אשר בך אתפאר. וכל זה חוזר למעלה לומר הואיל וכן הוא בודאי תמהר לשוב האהבה למקומה, ולכן השבעתי אתכם וכו׳:

בעטרה. בכתר:

חתונתו. מלשון חתן:

משל:צאינה. ועי"ז מצאה הרעיה תחבולה לשלח את בנות ציון מעליה כי אמרה להן (שיצאו מאתה לראות בעטרה שעטרה אם המלך למלך שלמה ביום חתונתו) את הרעיה (וקרא אותן בשם בנות ציון, כי עתה נתנו לה נערות מבנות הציון היקרות והפרתמים), ובעת יצאו לראות ונפרדו מאתה, בתוך כך נתיחדה עם דודה:

מליצה:צאינה. ועי"ז יכלה הרעיה הקדושה לשלח את בנות ציון שהם כחות החומריות מעליה. בל ישביתו אותה מלהתחבר עם דודה העליון, כי אמרה להן, אתנה בנות ציון, שהם כחות החומר. צאינה, הפרדו מעלי. איש אל יעמוד אתי בהתיחדי עם דודי ב"ה. וראינה במלך שלמה, שגם המלך שהוא היצר במלכותו. הוא מלך שהשלום שלו. כי עתה אין עוד ריב ומלחמה בינו ובין הנפש האלהית. בעטרה שעטרה לו אמו, כי גם אמו שהיא המקור שמשם יצא היצר שהוא החומר וכחותיו. עטרו לו עטרה לחתונה זו שהתחתן עם הרעיה השמיימית להתחבר עמה אהבים. כי גם הגוף וכחותיו יקריב א"ע לאשים על מזבח האהבה כליל לה'. ויתהפך לרוחני בשמעו מצות אלהיו. ובו נתעטר עטרת חתנים שהוא עטרת השכל המעשי שבו יזדווג להכלה הכלולה שהיא הנשמה הקדושה לשמור משמרתה ולעבוד עבודתה. ועי"ז נפרדו מאותה בנות החומר ברצונם והיא התיחדה ע"י עבודתה עם הרוח הקדוש השוכן באפריון:

צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו:

כבר הקדמנו כי הוא ימשיל כחות הנפש בכללם לבנות ירושלים ולזאת הסבה ימשיל הכחות הנפשיות אשר להם אל השכל יחס יותר חזק לבנות ציון לפי ששם בית המלך שלמה ואותו המקום הוא היותר נבחר שבכל המקומות אשר בירושלי' כי שם היה בית המקדש. ואולם אמרו בעטרה שעטר' לו אמו רוצה בו הנפש בכללה כי היא אם לכל אחד מכחותיה ורצה בזה שהיא המליכתהו על שאר כחותיה. ואפשר שנאמר שהוא קרא אמו חשוקתו מצד ינקו משדיה וזה כי הצורות הדמיוניות הם במדרגת הפועל להשגת השכל באופן מה כמו שקדם. והבאור הראשון נראה לנו יותר. ואולם אמרו ביום חתונתו הוא לפי שהוא תכלית התחברו עם חשוקתו. ואולם אמרו וביום שמחת לבו הוא לפי ששמחת השכל ותענוגו הוא השלימו במושכלות: