מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה. מִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, וְכֵן הַכֹּהֲנִים הַסּוֹבְבִים אוֹתָהּ הַחוֹנִים סְבִיבוֹת הַמִּשְׁכָּן, מְלֻמְּדֵי סֵדֶר עֲבוֹדָתָם:
אִישׁ חַרְבּוֹ. כְּלֵי זֵינוֹ הֵן מְסֹרֶת וְסִימָנִים, שֶׁמַּעֲמִידִים עַל יָדָם אֶת הַגִּרְסָא וְהַמְסוֹרָה שֶׁלֹּא תִשְׁתַּכַּח:
מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת. פֶּן יִשְׁכָּחוּהָ, וְיָבוֹאוּ עֲלֵיהֶם צָרוֹת וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף וְתאבְדוּ דֶרֶךְ":
הפעם הא'אחוזי חרב. כמו לבוש הבדים ולא אדע שלישי במקרא:
כלם אחוזי חרב. כל הגבורים השומרים היו אוחזים החרב בידם להיות נכונים להלחם מול שודדי לילה, והיו מורגלים במלחמה לדעת תכסיסיה ותחבולותיה:
איש חרבו על יריכו. כל אחד מהם היתה חרבו מצומדת לו על יריכו, להיות נכונה לאחזה ביד אם תפול החרב האחוזה בכפו, וחריצות השמירה היתה מן הפחד המצוי בלילות מהשודדים והגנבים והנמשל הוא לומר כל הכתות האלה היו מורגלים במלחמת היצר הרע, ועמדו על משמרתם לעשות גדרים להשתמר מפתוי היצר הרע ואופן תחבולותיו ועוצם ערמתו, על כי פחדו פן יולכדו ברשת פתויו ויהיה מעותד לבוא חושך כחשכת הלילה:
מלמדי. ענין הרגל כמו וילמד לטרוף טרף (יחזקאל יט ו):
על ירכו. על צדו:
מליצה:כולם אחוזי חרב. ר"ל שמנצחים את הנפש הן מצד טבעם שמצד הטבע א"א שתפרד הנפש מהם והיא כלואה בתוכם כגבור האוחז חרב ומנצח בטבע מצד גבורתו הן מצד הרגלם ע"י מלחמה שלוחמים תמיד נגד רוחניותה ע"י תכסיסי מלחמה שמשקעים אותה בחומריות כמלומד מלחמה שמנצח ע"י תכסיסי מלחמה וא"כ נשאר השאלה מי זאת עולה מן המדבר ואיך יצאה הנפש וקמה ממטתה. משיב איש חרבו על ירכו מפחד בלילות שע"י הפחד והחרדה שנפלה על אברי הגויה [שבעת תחול רוח אלהי על הנביאים יפול עליהם פחד גדול ואבריהם מתפרקים ועשתונותיהם מתטרפות ובנין גופם נמוג וילך והלום כמ"ש פחד קראני ורעדה ונבהלתי ואפול על פני וכמ"ש הרמב"ם בה' יסודי התורה] על ידי כן שב חרבם אל ירכם ונבטל טבעם וכח חומריותם ולא יכלו לעצור בעד בת שמים הזאת מלהפרד מאתם [ואמר איש חרבו על ירכו שלא נשאר אז כח החומר רק בירך שהוא קצה הגוף ומקום ההולדה שזה ענין ויגע בכף ירכו ששם לא נפרד יעקב מן החומריות בהאבקו עם המלאך כמ"ש בזהר וישלח דף ק"ע וכמ"ש בסי' התורה שם]:
כלם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על ירכו מפחד בלילות:
ספר מענין אלו השומרים שהם מלומדי מלחמה לבטל הטעויות הנופלות בחקירה בזאת החכמה ואמר שהם הקדימו והכינו להם כלי המלחמה אשר בהם יבוטלו אלו הטעויות הנופלות בזאת החכמה קודם נפלם. וזה דבר ראוי. כי אין דבר ראוי שיבקש האדם שני הדברים ר״ל בטול ההטעאה והדרך בה יבוטל אבל יחוייב שיהיה יודע תחלה בכללות הדרכים אשר יסולקו בהם ההטעאות בזאת המלאכה ואחר ישתדל לבטלה כשתתחדש והנה כבר זכר הפלוסוף מה שבחו כח זה הענין בראשון ממה שאחר הטבע. ואולם אמרו מפחד בלילות להורות על שהסבה אשר בעבורה הוצרך להכין לו אלו השומרים היא יראתו מטעויות אשר סבת נפלם הוא החשך והסכלות אשר לנו בעניינים ההם:
