כְּח֤וּט הַשָּׁנִי֙ שִׂפְתוֹתַ֔יִךְ וּמִדְבָּרֵ֖ךְ נָאוֶ֑ה כְּפֶ֤לַח הָֽרִמּוֹן֙ רַקָּתֵ֔ךְ מִבַּ֖עַד לְצַמָּתֵֽךְ׃

כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ. נָאוֹת לְהַבְטִיחַ וְלִשְׁמֹר הַבְטָחָתָם, כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ הַמְרַגְּלִים לְרָחָב הַזּוֹנָה, שֶׁאָמְרוּ לָהּ "אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי וגו'", וְשָׁמְרוּ הַבְטָחָתָם:

וּמִדְבָּרֵךְ. דִּבּוּרֵךְ, וַהֲרֵי הוּא מִגִּזְרַת "הַנִּדְבָּרִים בְּךָ אֵצֶל הַקִּירוֹת", "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה'". פרלדי"ץ בְּלַעַ"ז:

רַקָּתֵךְ. הִיא גֹבַהּ הַפָּנִים שֶׁקּוֹרִין פומילי"ש בְּלַעַ"ז אֵצֶל הָעֵינַיִם, וּבִלְשׁוֹן גְּמָרָא קוֹרִין אוֹתוֹ רוּמָנֵי דְאַפֵּי. וְדוֹמִין לְפֶלַח, חֲצִי רִמּוֹן מִבַּחוּץ שֶׁהוּא אָדֹם וּסְגַלְגַּל. הֲרֵי קִלּוּס בְּנוֹי אִשָּׁה. וְהַדֻּגְמָא פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ: רֵיקָנִים שֶׁבֵּיךְ מְלֵאִים מִצְוֹת כְּרִמּוֹן:

מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. מִבִּפְנִים לְקִשּׁוּרַיִךְ:

הפעם הא'ומדברך נאוה. [מ]לשון דבור:

כפלח הרמון רקדך. י״מ שהוא מן חצי רמון והנכון (בעיני) שהוא הציץ הנופל מאילן הרמון כאשר יחל ל(ה)בקע כמו פולח ובוקע [בארץ]:

רקתך. ממעל לעין בקצות המצח:

מבעד. [כמו] מבפנים כמו הבעד ערפל (ישפוט):

צמתך. [י״א ש]הוא השער היורד כמו גלי צמתך:

הפעם הב'כחוט השני. אדום ודק:

וכנגד המגנים חלי הכתם שהם הקשורים:

הפעם הג'שפתותיך. [הם] המשוררים:

רקתך כפלח הרמון. כהניך הוא פעמון ורמון:

כחוט וגו׳. שפתי פיך המה היו דקות ואדומות כחוט השני, והוא ענין יופי והנמשל הוא על הנביאים שהיו מתנבאים ומודיעים לעתות רחוקות. ודבריהם היו מקוימים כצבע אדום הנראה למרחוק ולא תוסר כי אם בקושי:

ומדברך נאוה. דברי פיך המה היו נאים ונחמדים במיטב המליצה ובחן המבטא והנמשל הוא על הלוים שהיו עומדים על הדוכן לדבר בשיר, והחן היה מוצק בשפתותם:

כפלח וגו׳. גובה פניך מזה ומזה היה סגלגל ואדום, ומעורב בלובן כמראה חתיכה הנבקעת מן הרמון, והמה היו נסתרים מבפנים למסוה, ובזה היו ממשיכים אהבה וחשק יותר מאלו היו גלוים מבלי מסוה והנמשל הוא על הסנהדרין שופטי העדה שהם פני הדור, והיו ממולאים בכל חכמה ומדע, כרמון המלאה לה גרגרים, והמה היו מסתירים החכמה בלבותם ולא התפארו בפני אנשים:

כחוט השני. פתיל צבוע אדום כמו ושני תולעת (במדבר יט ו):

ומדברך. דבורך:

נאוה. נאה ויפה:

כפלח. ענין בקוע כמו כפלח תחתית (איוב מא טז):

רקתך. הוא גובה הפנים שאצל העין מזה ומזה ויקרא כן על מיעוט ורקות הבשר אשר בהם וכן ותתקע את היתד ברקתו (שופטים ד כא):

מליצה:כחוט. עתה מצייר דבורה שמצד זה נקראת נפש הדבריית, והוא התגלות מושגיה והשכלותיה לחוץ ע"י הדבור, שפתותיה דומים כחוט השני, שעליו חורזים המרגליות, עד שהמרגליות האחדים המפוזרים יתקשרו ע"י החוט הזה ויהיו לחרוזה אחת, כן יקשר הדבור מושגי הנפש והשכלותיה לחרוז מהם מאמרים ודבורים שלמים. וגם מדברך בעצמו נאוה קדש כי תדבר בתורה ובנבואה וברוח הקודש כמ"ש רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני, כפלח, אחר שבאר דברים המתגלים מן הנפש, שהם המושגים והמשפטים והדבורים שע"י נכיר את עצמותה כי הוא עצם משכיל, יאמר כי עצמות הנפש כמו שהיא מצד עצמה, דומה כפלח הרמון שהוא מלא תרי"ג גרעינין, כן עצמותה מלאה אורות שכליות אלהיות, שזה קורא רקתך, כי היא אינה ממלאה מקום, ודומה כדבר ריק שלא נמצא בו מאומה, ומ"מ הוא מלא כפלח הרמון, והוא מבעד לצמתך וקשורך, כי ענין הנפש בעצמותה בלתי מושג לנו, ואין אנו יודעים מה היא. רק כפי קשורה בגוף:

כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך:

זה הפסוק כולו לפי מה שאחשוב להורות על יפייה המביט אותו לחשוק בה והוא לפי המשל לבד: