שְׁנֵ֥י שָׁדַ֛יִךְ כִּשְׁנֵ֥י עֳפָרִ֖ים תְּאוֹמֵ֣י צְבִיָּ֑ה הָרוֹעִ֖ים בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים׃

שְׁנֵי שָׁדַיִךְ. הַמֵּינִיקוֹת אוֹתָךְ, זֶה משֶׁה וְאַהֲרֹן:

כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה. דֶּרֶךְ צְבִיָּה לִהְיוֹת יוֹלֶדֶת תְּאוֹמִים. כָּךְ שְׁנֵיהֶם שָׁוִים, שְׁקוּלִים זֶה כָזֶה. דָּבָר אַחֵר: "שְׁנֵי שָׁדַיִךְ" עַל שֵׁם הַלּוּחוֹת "תְּאוֹמֵי צְבִיָּה" שֶׁהֵם מְכֻוָּנוֹת בְּמִדָּה אַחַת, וַחֲמִשָּׁה דִּבְּרוֹת עַל זוֹ וַחֲמִשָּׁה עַל זוֹ מְכֻוָּנִין דִּבּוּר כְּנֶגֶד דִּבּוּר: "אָנֹכִי" כְּנֶגֶד "לֹא תִרְצַח", שֶׁהָרוֹצֵחַ מְמַעֵט אֶת הַדְּמוּת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. "לֹא יִהְיֶה לְךָ" כְּנֶגֶד "לֹא תִנְאָף", שֶׁהַזּוֹנֶה אַחַר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, דֶּרֶךְ אִשָּׁה הַמְנָאֶפֶת תַּחַת אִישָׁהּ תִּקַּח אֶת זָרִים. "לֹא תִשָּׂא" כְּנֶגֶד "לֹא תִגְנֹב", שֶׁהַגּוֹנֵב סוֹפוֹ לִשָּׁבַע לַשֶּׁקֶר. "זָכוֹר" כְּנֶגֶד "לֹא תַעֲנֶה", שֶׁהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת מֵעִיד שֶׁקֶר בְּבוֹרְאוֹ, לוֹמַר שֶׁלֹּא שָׁבַת בְּשַׁבַּת בְּרֵאשִׁית. "כַּבֵּד" כְּנֶגֶד "לֹא תַחְמֹד", שֶׁהַחוֹמֵד סוֹפוֹ לְהוֹלִיד בֵּן שֶׁמַּקְלֶה אוֹתוֹ וּמְכַבֵּד לְמִי שֶׁאֵינוֹ אָבִיו:

הָרֹעִים. אֶת צֹאנָם בַּשּׁוֹשַׁנִּים וּמַדְרִיכִים אוֹתָם בְּדֶרֶךְ נוֹחָה וִישָׁרָה:

הפעם הא'עפרים. קטני האילים:

הפעם הב'שני שדיך. יש להן ריח טוב [כשני עפרים שהם] רועים בשושנים:

הפעם הג'שני שדיך. [שתי תורות] תורה שבכת׳ ותורה שבעל פה [כי השדים מוציאין את החלב כענין לכו שברו ואכולו וגו׳]:

שני שדיך. דדיך היו שוים זה עם זה כשני ילדי צבי שנולדו תאומים שהם בשווי גמור וכשהם רועים בין השושנים שאז המה נחמדים ביותר אל העין הרואה, וכן נחמדו היו שדיך. והנמשל הוא על המלך וכהן גדול שהיו מניקים אותם מאז ומשפיעים לה טובה, המלך במלחמתו וכהן גדול בעבודתו, והיו שוים בגדולה ומסכימים ונשמעים זה לזה כרעים אהובים, והיו מקובלים על האומה כשני עפרים וכו׳:

שדיך. הם דדי האשה:

עפרים. כן יקראו ילדי הצביה והאילה:

מליצה:שני. ומלמטה מהם הם השני שדים, שהם כח התאוני וכח הכעסני, ששניהם תולדות כח המתעורר, ועז"א שהם תאמי צביה (צבי לשון חפץ ורצון), ר"ל שהם ילדי אם אחת, כידוע בחכמת הנפש, ששני הכחות האלה בני אם אחת. דרך משל מתאוה לדבר מאכל שביד חברו וכועס עליו לקחתה ממנו וכן בהפך, וע"י הנהגת הנפש האלהית הם רועים בשושנים המריחים ריח טוב, ר"ל לא יתאוו ולא יתעוררו רק לדברים רוחנים ולעבודת ה' ומצותיו:

שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה הרועים בשושנים:

מפני שהשדים הם להניק דמה מה שתשפיע בו אליו מה שתשפיע לשדים. והמשילם לשני עפרים תאמי צביה לקלות מרוצתם. ואולם אמר זה מצד חריצותה להכין אליו מה שיצטרך לו ממנה באלו החכמות. ואולם אמרו הרועה בשושנים הוא מבואר ממה שקדם בפתיחתינו. והנה זה הפסוק הוא לפי הנמשל לבד. והנה החל לשבחה מראשה וירד בהדרגה עד שדיה לפי שבזאת החכמה נעתק תמיד מהקודם אל המאוחר כשנשפוט במציאות דבר מפני דבר אחר וזה מבואר מרובה לא ימלט מזה כי אם מעט וכבר יחשב שהענין בזה בהפך בחכמות הככבים וזה כי אנחנו נשפוט בה על תמונת הגרמים השמימיים ומספרם מפני התנועות אלא שכאשר יעויין בזה יראה כי כבר נעתק בה ג״כ מהקודם אל המאוחר וזה כי תמונת כל בעל פעולה ההכרחית אליו בפעולתו היא מאוחרת מהפעולה ההיא והמשל שתמונת העין היא מאוחרת מן הראות כי היתה זאת התמונה בעבור הראות וכאשר נאמר שהגרמים השמימיים הם בזה התאר בעבור פעולתם כמו שהתבאר למי שייטיב העיון מזה הדרוש התבאר מזה שתאומותיהם מאוחרות מהתנועות אשר להן וכן מה שיעמוד מתוספת אור הירח וחסרונו על שתמונת הכדורית הנה תוספת אורה וחסרונה קודם לכדריותה כי היתה תמונתה בזה התאר כדי שיתחלף המאור ממנה ויהיה זה סבה להשתרג ממנה פעולות מתחלפות בזה העולם השפל בזה הצד ואולם מה שנעמוד מהתנועות הרמוז אליהם על סדור התנועות בכללות הוא כמו מה שנעמוד בשהכל גדול מהחלק מפני הרגישנו בזה הכל שהוא גדול מחלקו לפי שהוא מחוייב שנקנה מהאישים אשר נעמוד עליהם בחוש כל ההקדמות אשר נקנה אותם: