מַ֣יִם רַבִּ֗ים לֹ֤א יֽוּכְלוּ֙ לְכַבּ֣וֹת אֶת־הָֽאַהֲבָ֔ה וּנְהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּהָ אִם־יִתֵּ֨ן אִ֜ישׁ אֶת־כׇּל־ה֤וֹן בֵּיתוֹ֙ בָּאַהֲבָ֔ה בּ֖וֹז יָב֥וּזוּ לֽוֹ׃ {ס}

מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה. עַל שֶׁכִּנָּם בִּלְשׁוֹן רְשָׁפִים, נוֹפֵל עֲלֵיהֶם לְשׁוֹן לֹא יִכְבּוּ:

מַיִם רַבִּים. הָאֻמּוֹת:

וּנְהָרוֹת. שָׂרֵיהֶם וּמַלְכֵיהֶם:

לֹא יִשְׁטְפוּהָ. עַל יְדֵי חֹזֶק וְאֵימָה, וְאַף עַל יְדֵי פִתּוּי וַהֲסָתָה:

אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ. כְּדֵי לְהָמִיר אַהֲבָתֵךְ:

בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ. כָּל אֵלֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבֵית דִּינוֹ מְעִידִים, שֶׁכָּךְ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ: עַתָּה,

הפעם הג'מים רבים. אלו יתקבצו כל אומות העולם לא יוכלו להזיק לכנסת ישראל:

מים רבים. לפי שהמשיל את האהבה באש, לכן אמר מים רבים וכו׳ לשון הנופל בכבוי האש ורוצה לומר לא יועיל שום הסתה ופתוי לבטל את האהבה. ואם מי יתן כל הון ביתו בעבור האהבה להמיר אותה בשנאה, הנה כל בני עולם יבוזו אותו וילעגו עליו, על שלא השכיל לדעת שאי אפשר לבטל אהבה עזה זאת בשום דבר. ומוסב למעלה לומר מהראוי שלא תסיר עוד אהבתך ממני, הואיל וגם אהבתי אליך חזקה מאד. והנמשל הוא לאחדים עם המשל:

לכבות. מלשון כבוי:

ישטפוה. ענין גריפה על ידי חוזק הרדיפה וכן תשטף ספיחיה (איוב יד יט):

הון. ענין עושר וכן הון יקר (משלי א יג):

בוז יבוזו. מלשון בזיון:

משל:מים. [דברי המשורר] רואים אנו גדול כח האהבה ורשפיה רשפי אש. אשר במים רבים ונהרות לא יוכלו לכבותה, ר"ל שכל תחבולות שלמה שעשה להטות לב הרעיה מן דודה לא הועילו מאומה, כי אש האהבה לא תכובה במים רבים, וגם נהרות שדרכם לשטוף כל הנמצא בדרכם לא ישטפוה ר"ל שלא יכול לה שלמה לא בטוב ולא ביד חזקה. לכן אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו כי לא יקנוה בהון עתק רק באהבת הלב הדבר תלוי:

הרעיה דבקה בדודה:

ובזה נשלם השיר החמישי:

מליצה:מים. (דברי המשורר), רואים אנו כי מים רבים לא יוכלו לכבות אהבה. הראיה העליונה אל אלהיה ר"ל שכל פתויי היצר וחמדת הכח המתעורר לא יכלו לבטל אהבת נפש שלמה לאלקיה: וגם נהרות. השוטפים שהם תהפוכות הזמן ורעת העולם: לא ישטפוה. עד שאם יתן איש כל הון בעבור אהבת ה' בוז יבוזו לו. כי לא דבר קטן ינתן מחירה כי מטבע האהבה הגדולה הזאת שימסור עליה את נפשו ומאודו:

הרעיה נפש שלמה דבקה בחיי עד האלקי הרוחות.

ובזה נשלם שיר החמישי: