(ויעש) [וַיַּ֤עַט] הָעָם֙ אֶל־[הַשָּׁלָ֔ל] (שלל) וַיִּקְח֨וּ צֹ֧אן וּבָקָ֛ר וּבְנֵ֥י בָקָ֖ר וַיִּשְׁחֲטוּ־אָ֑רְצָה וַיֹּ֥אכַל הָעָ֖ם עַל־הַדָּֽם׃

וְאִתְפְּנֵי עַמָא עַל בִּיזְתָא וּנְסִיבוּ עָאן וְתוֹרִין וּבְנֵי תוֹרִין וּנְכִיסוּ עַל אַרְעָא וַאֲכַל עַמָא עַל דְמָא:

על הדם. אמרו רבותינו ז״ל (זבחים קכא) שהקדישו שלמים, ואכלו הבשר קודם זריקת הדם, והתורה אסרתה, שנאמר (ויקרא יט כ): לא תאכלו על הדם:

ויעט. ענין פריחה, כמו (לקמן כה יד): ויעט בהם, ורוצה לומר במהירות רב:

ויעט העם אל השלל. ר"ל סר וסבב לקחת מהשלל לאכל:

וישחטו ארצה ויאכל העם על הדם. ר"ל אצל הדם כי כל א' היה שוחט במקום שהיה בו מהמקנה ואחר היו אוכלים שם וכבר דקדקה התורה שלא יאכלו אצל הדם במה שאמרה לא תאכלו על הדם כדי שלא יסתבכו באמונות הנפסדות שהיו אז למי שעושים זה כמו שזכרנו בבאורנו לדברי התורה ולזה סבב סביב שיגולו לו אבן גדולה וישחטו שם כלם ואחר ישובו למקומם לאכל ובזה ישמרו מלאכל אצל הדם: