וַיַּחְמֹל֩ שָׁא֨וּל וְהָעָ֜ם עַל־אֲגָ֗ג וְעַל־מֵיטַ֣ב הַצֹּאן֩ וְהַבָּקָ֨ר וְהַמִּשְׁנִ֤ים וְעַל־הַכָּרִים֙ וְעַל־כׇּל־הַטּ֔וֹב וְלֹ֥א אָב֖וּ הַחֲרִימָ֑ם וְכׇל־הַמְּלָאכָ֛ה נְמִבְזָ֥ה וְנָמֵ֖ס אֹתָ֥הּ הֶחֱרִֽימוּ׃ {פ}

וְחָס שָׁאוּל וְעַמָא עַל אֲגָג וְעַל שְׁפַר עָנָא וְתוֹרֵי שַׁמִינַיָא וּפַטִימַיָא וְעַל כָּל דְטַב וְלָא אָבוּ לְגַמָרוּתְהוֹן וְכָל מִדַעַם דְשַׁיִט וְדִבְסִיר יָתָהּ גַמִירוּ:

ויחמול. חסים היו על אגג ועל מבחר הצאן וכו׳ ועל כל דבר טוב שמצאו שם, ולא רצו להחרימם, ולא החרימו כי אם המקנה הבזויה:

והמשנים. מלשון שנים, רוצה לומר כפולים בבשר ושמנים, ודוגמתו (עזרא א י): כפורי זהב משנים, ורוצה לומר כפולים:

הכרים. הכבשים השמנים:

ולא אבו. ולא רצו:

וכל המלאכה. המקנה, נקראת מלאכה, לפי שבו עבודת האדם בעל המקנה, ובו יעסוק, כמו (בראשית לג יד): לרגל המלאכה:

נמבזה. בזויה:

ונמס. רוצה לומר דבר הנשחת:

והנה ספר כי חמלו שאול והעם על אגג ועל מיטב השלל ולא אבו החרימם והמלאכה הפחותה החרימו וקרה מזה לשאול שנענש להסיר המלוכה ממנו: