וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֣ל אֶל־יִשַׁי֮ הֲתַ֣מּוּ הַנְּעָרִים֒ וַיֹּ֗אמֶר ע֚וֹד שָׁאַ֣ר הַקָּטָ֔ן וְהִנֵּ֥ה רֹעֶ֖ה בַּצֹּ֑אן וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֤ל אֶל־יִשַׁי֙ שִׁלְחָ֣ה וְקָחֶ֔נּוּ כִּ֥י לֹֽא־נָסֹ֖ב עַד־בֹּא֥וֹ פֹֽה׃

וַאֲמַר שְׁמוּאֵל לְיִשַׁי הַשְׁלִימוּ עוּלֵימַיָא וַאֲמַר עוֹד אִשְׁתָּאַר זְעֵירָא וְהָא רָעֵי בְעָנָא וַאֲמַר שְׁמוּאֵל לְיִשַׁי שְׁלַח וְאַיְתִינֵיהּ אֲרֵי לָא נִסְתְּחַר עַד מֵיתוֹהִי הָכָא:

התמו. האם נשלמו:

הנערים. בניך:

כי לא נסוב. על השלחן לאכול, עד בואו פה:

התמו. מלשון תם והשלמה:

שאר. נשאר:

נסוב. הישיבה לאכילה קרויה מסיבה, כי דרכם היה לשבת מסובים: