מֵקִ֨ים מֵעָפָ֜ר דָּ֗ל מֵֽאַשְׁפֹּת֙ יָרִ֣ים אֶבְי֔וֹן לְהוֹשִׁיב֙ עִם־נְדִיבִ֔ים וְכִסֵּ֥א כָב֖וֹד יַנְחִלֵ֑ם כִּ֤י לַֽיהֹוָה֙ מְצֻ֣קֵי אֶ֔רֶץ וַיָּ֥שֶׁת עֲלֵיהֶ֖ם תֵּבֵֽל׃

מֵקִים מֵעַפְרָא מִסְכֵּינָא מִקִלְקַלְתָּא מֵרִים חֲשִׁיכָא לְאוֹתָבוּתְהוֹן עִם צַדִיקַיָא רַבְרְבֵי עַלְמָא וְכוּרְסֵי יְקָרָא מַחֲסִין לְהוֹן אֲרֵי קֳדָם יְיָ גְלָן עוֹבָדֵי בְּנֵי אֱנָשָׁא מִלְרַע אַתְקֵין גֵהִנָם לְרַשִׁיעַיָא עָבְרֵי עַל מֵימְרֵיהּ וְצַדִיקַיָא עַבְדֵי רְעוּתֵיהּ שַׁכְלֵיל לְהוֹן תֵּבֵל:

מקים מעפר דל. מי שהיה דל ונבזה שחה עד לעפר, ה׳ מקימו מן העפר:

מאשפות וכו׳. כפל הדבר במלות שונות:

להושיב. מרימו מן האשפות, ומגביהו עוד להושיב אותו עם נדיבים, להיות דומה להם:

ינחילם. רוצה לומר: יכובדו בעיני הבריות, כאלו היו מלומדים בכבוד ובאה להם מנחלת אבותם:

כי לה׳. וזה בעבור שיסודות הארץ המה לה׳, ועל היסודות ההם עשה הוא את העולם, לזה בידו לעשות בעולמו כרצונו:

מאשפות. הוא מקום השלכת הזבל:

ירים. ירומם:

אביון. התאב לכל דבר, כי אין לו מאומה:

נדיבים. שרים וחשובים:

מצוקי ארץ. מצבי ארץ, ודוגמתו (שמואל ב טו כד): ויציקו את ארון. ורצה לומר, היסודות והעמודים שהם מצבי הארץ ומעמידים אותה:

וישת. וישם:

תבל. מקום המיושב נקרא תבל:

כי הש"י מקים מעפר דל וירים האביון מן האשפה רצה לומר מי שהיה אביון כל כך עד שהיה מנקה המקומות להסיר מהם האשפה והלכלוך ירימהו הש"י להושיב אותו עם נדיבים וינחילם כסא כבוד. ר"ל שישימם מלכים נכבדים ומנהיגים אחר היותם דלים ואביונים, והנה אמרה זה לפי מה שאחשב על דלותה מהבנים ונתן לה הש"י בן שסופו להיות מושל בישראל ממשלה נכבדת, והנה היה זה כן כי לה' עמודי הארץ ועל העמודים ההם שת היישוב אשר בו ימצא המין האנושי ואלו העמודים הם אופני השגחתו באלו השפלים אשר הם סבת קיום המין האנושי באופן שלם, ובזאת ההשגחה ישמר רגלי חסידיו מהכשל ברעות העולם, ואולם הרשעים לא יכין להם אור ויראה להם הרע שיפלו כדי שישמרו ממנו אבל יכרתו בחשך, וכבר יתבאר שזה אמת כי לא בכח יגבר איש אבל ימצא שינוצח עם היותו יותר חזק משכנגדו וזה יהיה בהכרח מצד השגחת הש"י באיש החלוש: